קלישאות נדושות נגד ביטול חזקת הגיל הרך
דן שניט, רות הלפרין קדרי, דפנה הקר, אורית קמיר
בקרוב תטיל ועדת שניט פצצה ותמליץ לבטל את חוק חזקת הגיל הרך, אותו חוק מפלה שמקנה משמורת אוטומטית לנשים בגירושין. אם החזקה תבוטל, לשני ההורים יהיה סיכוי שווה, וניטראלי לדרוש ולקבל מקסימום זמן הורות. כיום, אבות נשלחים למרכזי קשר, והשופטים ופקידות הסעד עושים כל מה שאפשר להניא אבות מלממש את אבהותם. בוועדת שניט ישבו מספר פמיניסטיות אשר פעלו ללא ליאות, להקהות את עוצמתו של השינוי. אותן פמיניסטיות מפזרות קלישאות וסיסמאות לא מבוססות במלחמתן נגד ביטול חזקת הגיל הרך. קשה להאמין שאנו בשנת 2011 ועדיין מדינת ישראל היא המדינה האחרונה עלי אדמות שנותנת את הילדים אוטומטית לנשים, ואת הגברים שולחים למכלאות קשר, להוצאה לפועל ולמעצרים במשטרה. קשה להאמין כיצד אוניבסיטאות מכובדות מארחות פרופסוריות למגדר (בבר אילן רות הלפרין קדרי, ובתל אביב דפנה הקר), שכול מה שמעניין אותן הוא הפצת רעל, שינאה וארס, גידול עשרות אלפי ילדים יתומים לאבותיהם, סגידה לניכור הורי, ושנאת גברים טהורה. הלפרין קדרי מסתובבת בעולם ומספרת לכל מי שמוכן לשמוע אותה שבישראל מתרחשת שואה לנשים בדיוק כמו בטהרן וסעודיה. עדנה ארבל ושרית גולן כותבות פסקי דין הזויים על מנת למנוע החזרת ילדים חטופים לאבות הגרים החו"ל, ומעוררות את חמתם של השופטים בחו"ל שאינם מבינים איזה שיגעון אחז בשופטי ישראל. שופטים באירופה נדהמים מרמת חוסר האנושיות בה מתנהל כל תיק משמורת בישראל. טובה סיון מסרבת להזמין עדים, מסרבת לחקירת פקידות סעד, מסרבת לקבוע הסדרי ראייה לאבות, ונותנת פסקי דין לטובת נשים ללא משפט או הוכחות מתי שמתחשק לה. סנטורים מאידיאנה וקליפורניה התלוננו נגדה וזה לא עוזר. סימונה שטיינמץ, פקידת הסעד הראשית משסה אלפי פקידות סעד להתעלל יום יום בגברים הגרושים, והיא יושנת טוב מאוד בלילה. הדיינים ברבנות מבוהלים עד עומקי נשנתם שאם יפסקו לטובת גברים יאבדו את מישרתם, והיום ברבנות עומדת גיליוטינה וירטואלית לגברים. קיים קשר שתיקה בין הרבנים והפמיניסטיות, והרבנות נהפכה מכונה להדפסת כסף עבור החד הוריות. ילדים אינם רואים את אבותיהם. סבתות לגברים מאבדות את הנכדים, ואפילו תובעים אותן על "הברחת נכסים". כל חבר כנסת משקשק כאשר שדולת הנשים מצייצת משהו עליו בתוכנית של בילי מוסקונה לדרמן. מרינה סולודקין רוצה לראות את כל הגברים הגרושים בגולאג. ציפי חוטובלי צורחת בראש חוצות שהמדינה לא מספיק "נשית". לאור כל אלה, וזו בכלל לא תמונה ממצה, אלו הטענות הפמיניסטיות נגד משמורת משותפת, ותשובתם של האבות.
מיתוס 1: בגיל צעיר יש חשיבות התפתחותית מכרעת לקשר האימהי.
מחקרים הוכיחו שוב ושוב את המסקנה ההפוכה, כי ילדים זקוקים לקשר עם שני הורים ויינזקו אם לא יזכו בקשר עם הורה לא משמורן במצבי גירושין (למשל, בנדר, 1994). מיתוס זה נדון בהרחבה ע"י חברי ועדת שניט, ולא נמצאה כל אחיזה לטענה שהקשר לאמא הוא בעל חשיבות התפתחותית. ראו מתוך דו"ח שניט: "העבודה המשמעותית ביותר היא הסקירה המטה-אנליטית [של בראוזרמן] אודות הסתגלות ילדים להסדרי משמורת משותפת לעומת משמורת יחידנית. זהו מחקר-על שמאחד בתוכו באופן סטטיסטי את כל המחקרים הזמינים בתחום ומביא להכללה מעבר למחקרים ספציפיים. החוקר בראוזרמן השווה תוצאות של 33 מחקרים שונים, שבדקו אלפי מקרים של משמורת הורית משותפת, משמורת יחידנית ומשפחות שלמות, והסיק שלמשמורת הורית משותפת יתרונות בתחומי תפקוד רבים של הילד על פני משמורת של הורה אחד. מתברר שילדים, הנמצאים באחריות משותפת של הוריהם, דומים בתפקודם והתפתחותם לילדים הגדלים במשפחות שלמות". מחקרים נוספים בתחום אף הם מבססים ממצא זה, כי קיימת חשיבות מכרעת למעורבות שני ההורים בחייו של הילד.
מהמחקרים עולה שלא בהכרח התקשרותם הראשונה של ילדים היא לאם, וכי ילדים מתקשרים רגשית ובאופן ראשוני למספר דמויות. כן מתברר, כי לא הובאה כל ראייה לכך שההתקשרות לאם היא שונה מזו לאב (קלי ולמב 2000). בישראל, סוזי שנפלד (2007), כתבה כי "המחקר האפדימיולוגי של הטרינגטון, קוקס וקוקס [הוא] אחד המחקרים המצוטטים ביותר בספרות, אודות התנהגותם של הורים גרושים והשפעות התנהגות זו על יחסיהם עם ילדיהם, מציין כי התפתחותו התקינה של ילד קשורה הדוקות לחשיפה ולזיקה בו-זמנית לשני ההורים".
מיתוס 2: ילדים יכולים לגדול ולהתפתח גם בלא נוכחות של אב
למעשה, ילדים גם יכולים לגדול בלא נוכחות אם, בפנימיות, מוסדות ואפילו בקיבוצים של פעם הקימו בית ילדים על מנת לנטרלם מהוריהם הביולוגיים. בסופו של דבר, אלא אם כן האב הוא תרומת זרע אנונימית, טבעם של ילדים להשתוקק להיות ביחד עם שני ההורים שלהם. ילדים שגדלו תחת הסתה או שקרים שאבותיהם נטשו אותם, (ובישראל יש גם פקידות סעד שמעודדות את זה כיום), יפתחו חרדות נטישה, תלותיות ובעיות בהסתגלות לזוגיות.
מחקרים בחו"ל מראים כי ילדים הסובלים מחסך זמן הורות עם האבא נוטים יותר לעבריינות, אלכוהוליזם, ודרדור מוסרי. לעומת זאת, מחקרים מורים כי סיכוייהם של ילדות וילדים הזוכים לאבות פעילים גבוהים יותר לרכישת יכולות אינטלקטואליות טובות יותר. רק לאחרונה פורסם מחקר קנדי מאוניברסיטת קונקורדיה בדיוק בנושא זה.
מיתוס 3: אין בישראל בעיה ממשית של ניתוק ילדים מאבותיהם
תעשיית מרכזי הקשר בישראל מעידה על ניתוק הילדים מאבותיהם באורח סיטונאי. 62 מרכזי קשר בעלות של 4.5 מיליון ש"ח מטפלים ב 2,100 משפחות וכ 3,500 ילדים בשנה. ילדים אלה אינם זוכים לקשר עם אבא. הם רואים את האבות ב"מכלאות" כשעה או שעתיים בשבוע, כאשר מאחורי זכוכיות חד כיווניות עובדים סוציאליים נותנים הוראות הפעלה, וזאת בד"כ ע"ח זמן עבודה. אבות רבים מתייאשים ומוותרים על הכבוד המפוקפק. אבות רבים נאלצים להמתין ברשימות המתנה של עובדים סוציאליים ל"תסקיר". בת"א מדובר בהמתנה של 7-8 חודשים לתחילת טיפול ועוד כ 2-3 חודשים להשלמת התסקיר הראשון. בד"כ נדרשים 2-3 תסקירים משלימים. התהליך מתיש ומשפיל, ונועד מלכתחילה לגרום לאבות להרים ידיים ולוותר.
משרד הרווחה איננו מוכן לחקור ולאסוף נתונים לגבי מידת שביעות הרצון ממרכזי הקשר הן מהאבות, והן מהילדים בוגרי מרכזי הקשר. לשם השוואה בישראל כ 20%-25% מהאבות נשלחים למרכזי קשר, בעוד בארה"ב רק 1% עד 2% נשלחים למרכזי קשר.
מיתוס 4: הניתוק של ילדים מאבות, ככל שהוא קורה בישראל, מתייחס לשולי החברה, לאבות עבריינים ואלימים
התופעה של ניתוק ילדים מאבותיהם מקיפה את כל שכבות החברה, ובין האבות המנותקים ניתן למצוא שופטים, דיינים בבתי הדין הרבניים, רופאים בכירים, עורכי דין מצליחים, פרופסורים, אנשי היי-טק ועוד. נגד כולם מוגשות אין ספור תלונות אלמ"ב. לאור הקלות הבלתי נסבלת של הגשת תלונה על אלימות במשפחה במשטרה, כאשר כל תלונה קלה וזוטרה, כגון דחיפה, קללה או התבטאות "מאיימת" נחשבת כניסיון או איום פלילי, וגוררת תיוג וטיפול של אבות כחשודים בעבירות אלמ"ב, וכן העדר סינון תלונות שווא באמצעות פוליגרף, נתוני האלימות במשפחה בישראל מוגזמים ביותר, כאשר אבות נורמטיבים ביותר, לרבות שופטים, פרופסורים, שוטרים מצטרפים בבת אחת לסטטיסטיקת האלמ"ב, ובבת אחת מנותקים מילדיהם, ולרוב מסולקים מביתם, מאבדים רשיונות עבודה, רשיונות נהיגה, נאסרים ומתרוששים.
בפועל נוצרה שטיפת מוח כאילו החשש לרצח נשים הוא זה שמחייב טיפול בעבירות אלמ"ב קלה כחמורה, אולם הנתונים מעידים שמספר הרציחות בין בני זוג הוא שווה, והמספרים האבסולוטיים אינם מעידים על תופעה חמורה כפי שנטען. בשנת 2007 ארגון אישה לאישה פרסם כי נרצחו 33 נשים, אולם מתוכן כמעט שליש ע"י ערבים (על רקע כבוד המשפחה), 18% זונות שנרצחו, 18% שלא ע"י בעל או בן זוג. מתוך 11 המקרים הנותרים, מחציתם הם עולים חדשים, כך שמקרי הרצח במשפחה ישראלית (ללא נתוני מיעוטים ועולים חדשים) הם רק כ5 מקרים. מנגד לפחות מספר זהה של גברים נרצחים, וכ 150 כל שנה מתאבדים.
כבר בשנת 1992 החלו להתפרסם בישראל מדריכים להגשת תלונות שווא. שדולת הנשים, ע"י מי שכיום שופטת בימ"ש למשפחה, רבקה מקייס, הפיצה מדריכים עם טפסים מוכנים מראש לצווי הרחקה, בהם הודרכו נשים לטעון טענות כגון: "בעלי שלף את איבר מינו ודרש כי אבצע מין אוראלי", או "בעלי ניסה לכפות עלי מין בניגוד להסכמתי". גם תקנון העובדות הסוציאליות (התע"ס) להגדרת "מסוכנות" בנוי משאלות מנחות המבוססות על "חששה" של אישה ולא על בסיס קריטריונים אובייקטיבים לצפיית "מסוכנות" הגבר. כמעט כל גבר אשר ייבדק, ללא יוצא מהכלל, יוגדר כמסוכן בשל שאלות מכשילות שבנויות לתוכו.
מיתוס 5: בית המשפט בוחר את ההורה המתאים ביותר על סמך בדיקות פסיכולוגיות מעמיקות של מסוגלות הורית.
השימוש בפסיכולוגים לאבחון מסוגלות הורית הוא כלי שנועד לשמש את שדולות הנשים לפסול או למנוע מאבות קשר עם הוריהם, על מנת להעניק לנשים כוח סחטנות כלכלי באמצעות שליטה על מינון הקשר בין אבות לילדים. הרי לא נדרשת מסוגלות הורית טרם הנישואין. האישה בחרה את הגבר לו נישאה ונשבעה לו אמונים וילדה איתו ילדים, ללא רישיון מפסיכולוג. דווקא, ואך ורק, כאשר אישה רוצה להתגרש, לפתע צצות טענות שהגבר אינו כשיר פסיכולוגית לשמש הורה. איפה היו הטענות האלה כל עוד ההורים היו בני זוג?
כל נותני שרותי הערכת מסוגלות הורית תמימי דעים שסדרה של מבחנים להערכת אישיות, בצרוף מבחן דיבוב הילדים, אינם מבחנים קליניים או מדעיים, ואין ביכולתם לזהות או לנבא מסוגלות הורית. המבחנים יכולים לאתר הפרעות נפשיות, אולם אלה היו צריכים לצוץ עוד לפני הגירושין, והרלבנטיות שלהם היא ביחסי הזוגיות, ולא ביחסים עם הילדים. לא נשכח כי נשים בעצמן אחת ל 24 ימים נתונות בסערת רגשות הורמונלית עקב המחזור/וסת, ובימים כאלה הן רגישות להתפרצויות זעם. כמו כן, ידועים מקרים של דיכאון אחרי לידה שהוביל נשים לבצע מעשי אלימות כלפי עוללים, וברור מאליו ששום מבחן "מסוגלות הורית" לא יוכל לנבא יכולת התפרצויות הורמונלית או דיכאון שלאחר לידה.
מיתוס 6: אין במערכת הרווחה הטיה מגדרית כנגד אבות, והשיקולים נקבעים לפי טובת הילד בלבד
דווקא ישנה הטיה מגדרית נגד גברים במערכת שירותי הרווחה. אין כל סיבה שבעולם להצמיד לכל גבר מתגרש פקידת סעד שתשמש קצינת מבחן פרטית למשך שארית חייו. העובדות הסוציאליות הממונות ע"י בתי המשפט כפקידות סעד עוברות הכשרה בבית הספר של משרד הרווחה להכשרת פקידי סעד. בחינה של תוכנית הלימודים בבית ספר זה (אחד ויחיד ברמת גן) מגלה דגש רב ביותר הן על הבדלים מגדריים סטריאוטיפיים בין נשים לגברים, כגון שנשים הם סקטור חלש בחברה, סקטור מדוכא שיש להעצימו ולחזקו, לעומת גברים שעל פי הנלמד הם מאצ'ואיסטים מטבעם, ומושם דגש על "התערבות טיפולית" במקום הקניית כלים משפטיים וראייתיים לכתיבת תסקיר משפטי, ולפיקוח נייטראלי על הסדרי ראייה.
חלק ניכר מתקנון העבודה הסוציאלית, תע"ס כתוב בצורה מגדרית מובהקת, לפיהן ה"תוקף" הוא תמיד ממין זכר, והקורבן הוא תמיד ממין נקבה. (תע"ס 3.28). יצויין ש 99% מפקידות הסעד הן נשים.
ישנן עבודות מועטות בנושא התעללות פקידות הסעד בגברים, כי רוב התלמידות בבתי הספר לעבודה סוציאלית הן נשים, והמורים, גם הן נשים, אינם מעודדים מחשבה נגד הזרם. בכל זאת, במאמרה של נחמי באום "המגדר הנאלם, התייחסות העבודה הסוציאלית אל הגבר כלקוח", מפרטת הכותבת כי עובדים סוציאליים אינם מבחינים בסבלם של גברים. הם מתמקדים אך ורק בסבל הקולקטיבי של נשים, ואינם מכירים גם בגברים כאוכלוסיית יעד שיש להכיר בסבל הנכפה עליהם עת גירושין, וניתוק מהילדים.
מיתוס 7: טובת הילדים מחייבת את חזקת ההורה העיקרי, לפיה מי שטיפל בילדים לפני הגירושין הוא זה שיטפל בהם אחרי הגירושין.
נתונים עדכניים מארה"ב מגלים שכיום, הפער בין הזמן שמושקע בטיפול בילדים ע"י האם לעומת האב הוא 20 דקות ביום, וזה כולל גם השקעה במטלות השוטפות של משק הבית. בשנות השמונים, ובעיקר בשנות התשעים, חלו שינויים מעמיקים הן בחיי המשפחה, הן במבנה המשפחה והן ביחסי המגדר. הספרות הסוציולוגית החלה להצביע על תהליך עקבי של גידול במספרם של אבות חדשים. האב החדש, בין אם במסגרת זוגית ובין אם לאחר פרידה, הוא גבר המודע לצד הרגשי שלו, הרוצה להעניק מעצמו לאהובים עליו, והמעוניין להיות בחברת ילדיו ולקשור עמם קשרים נפשיים משמעותיים. זהו גבר היוצר סדר עדיפות חדש, המאפשר לו לחלוק עם אמם של ילדיו את הטיפול וההשקעה בילדים (לופטון וברקליי 1997).
דוגמא למגמת שינוי זה הינה תהליך מעורבותו של האב בלידה, וישנה נוכחות הולכת וגדלה של אבות בחדר הלידה. הנתונים מראים שבין 60%-80% מהאבות נוכחים בלידת ילדם (ראסל ורדוייביץ' 1992). גם בתחום מעמד האישה חלו תמורות כאשר יותר נשים נשואות בוחרות לצאת לעבודה מחוץ למשק הבית, ובמקביל, גדל מספרם של גברים הלוקחים חלק רב יותר בפעילות ביתית ובטיפול בילדים.
ממצאים אמפיריים מצביעים על כך שהטיפול בילדים הוא המשימה שבה הצטמצם הפער בין המינים באופן המשמעותי ביותר. כיום, נשים מטפלות בילדיהן פחות שעות מאשר טיפלו בהן אימותיהן, ואילו גברים מטפלים בילדיהם יותר מאשר טיפלו בהם אבותיהם (בורגס, קלארק וקרונין 1997, קולטראן 1996). האבות החדשים נאבקים על החזקת ילדיהם בזמן פירוד בטענה שהם זמינים לטפל בילד לא פחות מן האימהות היוצאות לעבודה ומחפשות קריירה מחוץ לבית.
בעבודה לתואר דוקטור של רחל לוי שיף (1978),תפקיד האב בגיל הרך, נכתב: הממצאים מעידים כי דפוס אבהות תומכני (שמאופיין על-ידי קבלה ומתן אוטונומיה) יוצר אינטראקציה חיובית עם הילד שעונה על צרכיו בתחומים שונים. ילד לאב תומכני מגלה מידה סבירה של תלות, מתמודד עם מצבי פרידה, מגלה עצמאות ויוזמה, מסתגל למסגרות משמעתיות ואינו תוקפני. באופן כללי הסתגלותו האמוציונלית תקינה. בנוסף עוזר הקשר הטוב עם האב לפיתוח תחושת עצמאות ואינדיבידואליות אצל הילד, בכך שהאב מייצג עבור הילד גורם חשוב המעודד למגע עם המציאות, להתמודדות איתה ולאוטונומיה. האב מייצג את הכוח הנגדי להשפעתה הבלעדית של האם, ונוכחותו מאפשרת התפתחות תקינה של העצמי כיישות נפרדת מהאם ובעלת זהות עצמית משלה. לצורך התפתחות אופטימאלית של הילד זקוק הילד לדמות אב חמה, מקבלת ומעודדת שתתפוס מקום חשוב בחייו לצד האם. נוכחות פיזית בלבד של האב אינה מספיקה. מכאן שאין מקום להחלפת חזקת הגיל הרך בחזקה אחרת שתפעל גם היא לשלילת ההורות של האבות.
מיתוס 8: המאבק של אבות הוא בעצם למען ה"זכות" שלא לשלם מזונות או להפחית בתשלומי המזונות
ע"פ החוק, אין קשר בין משמורת למזונות קטינים. כך למשל, יכולים להתקיים (וקיימים) מצבים של משמורת אצל האבא בעודו משלם מזונות לאימא שבכלל איננה מגדלת את הילדים. מנקודת מבט זו בחרו חיים רמון וציפי לבני, בהיותם שרי המשפטים (2005), להקים שתי ועדות נפרדות – ועדת שניט "לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין", וועדת שיפמן למתן המלצות (נוסחה) לשיטת החישוב של דמי המזונות.
אבא שהוא "מבקר" בלבד, לא נדרש להכין את ביתו כבית נוסף לילדים. די בפינת לינה בסוף השבוע. באחריות הורית משותפת, כשחלוקת הזמן של שהות הילדים בין ההורים היא שוויונית, הוצאות האב עולות על סכום המזונות. אבא שיחזיק ויגדל את הילד במשך חצי מהזמן חייב לרכוש או לשכור דירה גדולה יותר בה יוכל הילד לגור, לצייד אותו בריהוט המתאים, בלבוש ובהנעלה נוספים על אלו שאצל האם, ובנוסף להאכיל את הילד, להסיע אותו למסגרות פורמליות, חוץ פורמליות, וטיפולים רפואיים, להחזיר אותו, כך שהוצאותיו יעלו באורח ניכר על דמי המזונות, שאותם, במרבית המקרים, ימשיך לשלם, במלואם או כמעט במלואם.
העובדה שבמקרה של משמורת משותפת, יעלו הנטל הכלכלי על האב, נקבעה ע"י שופט בית המשפט המחוזי, וקביעה זו מנחה את כל בתי המשפט למשפחה (.ע"מ 50/813 פלוני נ' פלונית 60/1/03):
"בהקשר זה, איני רואה דופי בכך כי הנטל הכלכלי הכולל המוטל על האב בהסדרי משמורת משותפת, יהיה גבוה יותר לעומת דמי המזונות המוטלים עליו בהסדר משמורת בלעדית אצל האם, וזאת כאשר משקללים את דמי המזונות עם ההוצאות בהן האב נושא באופן ישיר. משמורת משותפת מתאימה במקרים בהם האב מוכן ומסוגל למעורבות גבוהה יותר בחיי ילדיו, מעורבות אשר הינה לטובתו של הקטין. סביר בעיני כי מעורבות גדולה יותר בחיי הילדים תוביל אף למעורבות כלכלית גבוהה יותר".
אבות מוכנים לשלם יותר עבור אחריות הורית משותפת. אבות רבים משלמים עשרות אלפי שקלים, וגם מאות אלפי שקלים במאבק על הזכות לטפל בילדיהם. בעבור האבות, המזונות אינם הנושא, אלא זמן השהייה והרצון להיות שותף מלא ופעיל בגידול הילד ועיצוב עתידו.
מיתוס 9: רוב האבות מנסים להתחמק מהטיפול בילדים, והם אינם מעוניינים להחזיק בהם.
למרבית הגברים אין אפילו הזדמנות לגלות התעניינות בילדים, כי שוללים מהם את היכולת. בעוד האמא מקבלת משמורת אוטומטית זמנית, וקובעת עובדות בשטח, שופטי בית המשפט למשפחה מעבירים את האחריות השיפוטית למשרד הרווחה, ולפקידות הסעד, כאשר צבא שלם של פקידות סעד, המוכשרות להתערב בכל תיק ותיק, משמשות כקצינת מבחן לאבא, ומאלצות אותו באותות ובמופתים להתחנן שיעשה איתו חסד, והן "תרשינה" לו לראות את הילדים. גם כאשר נקבעים הסדרים, האישה יכולה לבטלם בכל תרוץ כלשהו, או לזמן משטרה בתואנה של "חשש לאלימות" ובכך למנוע מהגבר מלהתקרב אליה או אל הילדים, מחשש לעורו ולביטחונו האישי. היום אפילו מסוכן לגבר לרחוץ ילדים באמבטיה, או לנקות אותם עם מגבונים לחים. נשים רבות הגישו תלונות על התעללות מינית כלפי הילדים בגין פעולות יומיומיות שכאלה, הרסו לבעליהם את החיים, ושתלו בילדיהם זיכרונות שווא מתעתעים.
הנתונים, המחקרים, וניסיון החיים מראים שגברים מעוניינים בהגדלת הזמן שלהם עם ילדיהם. מחקר שנעשה באוניברסיטת תל-אביב, על ידי ד"ר דפנה הקר ופרופסור רונן שמיר קובע, על סמך מאות ראיונות וניתוח משפטי וסוציולוגי, שהרוב המכריע של האבות מעוניין מאוד במשמורת על הילדים. על אבות אלו מופעל מכבש אדיר של המערכת, שופטים, עובדים סוציאליים, אנשי מקצוע, וגרוע מכך; עורכי הדין שלהם, שלא לנסות אפילו לדרוש משמורת (בלעדית או משותפת) ורבים נכנעים ומוותרים מראש על המלחמה. ניסיון החיים מורה שאלו שבכל זאת מנסים משלמים מחיר אישי וכלכלי כבד. אגב, הכמיהה לילדים אינה "מתחילה" עם הגירושין אצל אבות. מחקרים שנעשו באוניברסיטת חיפה מצביעים על כך שכמיהה עזה לילדים מצויה אצל יותר מ-95% מהגברים ההטרוסקסואליים ללא ילדים.
במקרים רבים נדרשים אבות גרושים לממן בדיקות מסוגלות הורית, שעלותן כ- 15-20 אלף ש"ח, למרות שהוכח כי אין למבחנים אלה כל תוקף מדעי או מקצועי, ולמרות שמדובר בהוצאה כבדה, גברים עושים זאת רק כדי לאשר את זכותם לאבהות. רק לאחרונה התפרסם סיפורם של זוג גברים ששילם מאות אלפי שקלים כדי להביא ילד לעולם, סיפורו של אב ששילם רבע מיליון שקלים בהליכים משפטיים יקרים כדי לאפשר לו משמורת משותפת, ועוד מקרים רבים אחרים.
מיתוס 10: "חזקת הגיל הרך" נובעת מכך שאבות לא מסוגלים לטפל בילדים, לפחות לא כמו אמהות, והם נוטים יותר להתעלל בילדים
חזקת הגיל הרך" איננה תוצר של מחקרים פסיכולוגיים, אלא ביטוי לתפיסות חברתיות סטריאוטיפיות מהדור הישן. אין ביסוס מדעי לטענה כאילו גברים אינם יודעים או אינם מסוגלים לטפל בילדים, ואין בסיס מדעי לטענה כאילו יש לאמהות יתרון כלשהו לעומת אבות בגידול ילדים. אפילו "שדולת הנשים" קובעת במסמך רשמי מטעמה (2008) כי "…שדולת הנשים סבורה שהן אבות והן אמהות יכולים לגדל את ילדיהם באותה המידה". המחקר, ונתונים סטטיסטיים מורים כי מספר המקרים של התעללות בילדים על ידי אמהות גדול ממספר ההתעללויות על ידי אבות. המחקרים מורים כי הורות משותפת, היא הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, לנשואים ולגרושים.
הטענה שאבות לא יודעים לטפל בילדים היא קלישאה וסטריאוטיפ מן הסוג הירוד ביותר. היא מעודדת טענות שכנגד מסוג: "אל תתנו לנשים הגה ביד, הן לא יודעות לנהוג"… "אסור לתת לנשים כרטיס אשראי, הן בזבזניות כרוניות"… ושאר הבלים אשר מקומם יפה לבדיחות הדעת, אבל לא לחיים האמיתיים, ובטח לא בספר החוקים.
נשים המעלות טענה זו כהצדקה לשימור הפלייה בחקיקה, כאשר היא נובעת מהבדלים פיסיולוגיים, יצטרכו להסביר מדוע הן משרתות בצבא פחות זמן, ומדוע הן אינן מסכנות חייהן במלחמה על הגנת המולדת. מדובר בארגומנטציה שאין לה תכלית, ומטרתה להתריס.
החוק במדינת ישראל מצווה לבער סטריאוטיפים מסוג זה. לא רק בגלל שחברה מודרנית לא יכולה להתקיים עימם, אלא גם מתוקף אמנת האו"ם לביעור האפליה נגד נשים לכל צורותיה. האמנה, עליה חתמנו, ואשר אותה אשררנו, קובעת כי חובה על מדינת ישראל להילחם בכל סוג של סטריאוטיפ מגדרי, וכי הצגה של מין אחד כעליון על האחר, היא אסורה.
מיתוס 11: ביטול חזקת הגיל הרך זה חוק של גברים למען גברים, ועובדה שכל הפמיניסטיות נגד
יש רוב נשי ברור בוועדת שניט שהמליצה על החוק החדש. לא רק שיש בוועדה רוב נשי, רוב זה הוא רוב של פעילות פמיניסטיות שחלקן מופיעות בשם ארגוני הנשים השונים (בעוד שנציגים של ארגוני אבות או גברים לא נכללו בין חברי הוועדה) וחלקן מופיעות תחת כובעים אחרים. הוועדה מונתה על ידי אישה, שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, אליה הצטרפו נשים נוספות.
מרבית הציבור סבור שכל ילד זקוק לשני הורים, וכי אין לתת עדיפות אוטומטית לאחד המינים. ממחקר של מינה צמח, אשר פורסם ב-ynet ובאתר "הורות=שווה", עולה כי רוב הנשים הן בעד הורות משותפת, למעט מיעוט פמיניסטי קולני שהתאוריות שלהן בדבר "הגמוניה גברית" אינה מקובלת על רוב הנשים. אנו שומעים יותר ויותר קולות פמיניסטיים המברכים על החוק החדש, תוך הדגשת הבשורה שהתיוג של נשים כמטפלות בילדים יוסר, בזכות החוק החדש.
לקיחת חלק מנטל האחריות ההורית ע"י גברים תקדם, ללא כל ספק, את יכולתן של נשים לצאת לעבודה ולהתפתחות אישית בניגוד למצב בו מוטלת עליהן אחריות בלעדית על הילדים.
יש התנגדות של ארגונים מסוימים – חלקה נובעת מבערות וחלקה הגדול מאינטרסים כלכליים גלויים ונסתרים. ישנם ארגונים וכמות רבה של משרות וכספים, שהצידוק היחיד לקיומם הוא מאבק מגדרי של נשים בגברים – לא מאבק לשוויון, אלא מאבק לזכויות, ואף לזכויות יתר.
אלה החושבות אחרת, ומעוניינות להנציח את חזקת הגיל הרך, הן נשים שהתפתו לבזבז זמנן בלימודי "מיגדר" שם הן שואבות תיאוריות משנות ה- 60 לפיהן הגברים נהנים מ"הגמוניה פטריאכלית", הנשים ניזוקות מהנישואין כי הנישואין מדכאים את פוטנציאל המימוש העצמי. במסגרת לימודי המגדר אותן נשים משכנעות עצמן שהן קורבן של חברה גברית שתלטנית, ושהן חיילות במלחמה בין המינים. על רקע תיאוריות אלה צמחה גם הסיסמא שהילדים מחוברים יותר לאימא, מאשר לאבא. יש גם כמה גורמים קיצוניים קולניים במיוחד, המדברים בלהט נגד המודרניזציה של החקיקה, ועושים מאמצים רבים לכפות דעת המיעוט הקיצוני על רוב הציבור ולבלבל את הדיון בין טובת הילד לטובת האישה ע"י העברתו למישור המאבק של המין הנשי בגברים ה"מדכאים".
אם נבדוק, נגלה שמרבית הדוברות אינן מאמינות כלל בזוגיות, בנישואין, או הטרוסקסואליות. האנטי חברתיות של רבות מהדוברות הקיצוניות מתגלה גם בדעות הפוליטיות שלהן, ובהתנהגויות אנטי סוציאליות קשות: למשל, הן לחמו מלחמה משפטית וציבורית למען נשים רוצחות (ארגון "איתך" יצא בהגנה משפטית למען אריקה אורבוש-פרישקין שהורשעה ברצח ובהתעללות של בן זוגה עקב אהבה נכזבת), תמכו באמהות מתעללות (למשל, אסתר הרצוג תומכת באם המרעיבה ובאימא טליבאן מבית שמש), תומכות בגילוי אהדה חמה לאמהות רוצחות (למשל, בילי מוסקונה לרמן מגלה המון אמפטיה לרגינה קרוצ'קוב). תחת הכותרת "פמיניזם" אותן דוברות טוענות שגם כאשר אישה עוברת עבירה היא עדיין קורבן של החברה והנסיבות, ויש להתייחס אליהן בחמלה. כך למשל הפמיניסטיות הקיצוניות מנעו חברותיהן הגשת תלונות במשטרה נגד ערבים שאנסו אותן בהפגנות השמאל ביהודה ושומרון (ראו "בגידת השמאל בפעילות השלום שנפגעו מינית"). נראה שהפמיניסטיות הרדיקליות מאמינות בקונספירציה על פיה מדינת ישראל מנוהלת על ידי גברים וחרדים המפעילים אפרטהייד מגדרי. לשם כך מלמדים באוניברסיטאות מאמרים על עידוד מוסד הרווקות, החזון הא-מגדרי, הוצאת גברים ממשוואת הנישואין, כמיהה לעתיד ללא גברים, ואפילו יש פמיניסטיות רדיקליות המציעות לבנות מכלאות לגברים גרושים וכליאה סיטונית.
מיתוס 12: יש מאות אלפי / עשרות אלפי / מאות נשים עגונות/מסורבות/מעוכבות הממתינות שנים ארוכות לגט.
יש ניסיון ציני ואכזרי להשתמש בסבלן של העגונות ולהאדיר סבל זה, כדי למנוע מילדים ליהנות מהיתרונות של שינוי החוק ברוח ועדת שניט. העלאת נושא העגונות מיועדת להסיט את הדיון מעניין טובת הילדים, ולשבש את השיח הציבורי על ידי הפיכתו למלחמה בין נשים לגברים. עניין העגונות אינו קשור לילדים. הפגיעה בילדים לא תועיל לעגונות, ולא תקצר את המתנתן לגט. גם לו הייתה צומחת לעגונות תועלת מתופעת ניתוק הילדים מאבותיהם, לא יהיה זה מוסרי או נכון לפגוע בעשרות אלפי ילדים כדי לטפל בבעיה זו.
ניתן להצביע על עשרות אפליות בחסות החוק כנגד גברים, החל בשירות הצבאי, דרך הפנסיה, וכלה במס הכנסה. אין צורך לגברים ולנשים להתחרות מי מקופח יותר. יש לתקן כל קיפוח כזה לגופו, שכן אי אפשר למדוד מי סובל יותר. הפתרון הנכון הוא לקבוע איסור על אפליה של נשים לעומת גברים, או גברים לעומת נשים בחוק.
למתעניינים בכל זאת בתופעות העגינות, הנה העובדות כהווייתן: מספר הנשים העגונות הוא כ 20-30. ראו פרוטוקול מס' 164 מישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה 7 במרץ 2005 . למען העגונות נלחמים 27 ארגונים, ומוקצה לטיפול בעניין מימון ציבורי, שהוא, על סמך נתוני בתי הדין הרבניים, כחצי מיליון ש"ח לשנה. מספרן של מסורבות הגט הוא כ-200. בעוד הנתונים הרשמיים מורים על 180 מסורבות גט, מחקר ביוזמת "מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, מצביע על 230 מסורבות גט. לעומת זאת יש גם גברים שנשותיהם מסרבות לקבל גט. רק פחות מ-1% מתיקי הגירושין אינם מסתיימים בגט בתוך שנתיים, שאז הם נכנסים לקטגורית מעוכבי/מסורבי-גט. אורך החיים הממוצע של תיק הנפתח בבית הדין הרבני היה 138 יום בשנת 2009, והתקצר לכדי 120 יום בשנת 2010. זמני המתנה אלו קצרים מאילו של בית המשפט למשפחה ששם אורך תיק הוא כשמונה חודשים (על פי הקר, 2010). נתונים רשמיים, המאושרים על ידי מבקר המדינה מורים כי מספר העגונות, ומספר מסורבי הגט יורד משנה לשנה. כיום כאמור מדובר ב 20, נכון ל 2009.
המספר הגבוה יותר של מסורבי גט (גברים) נובע מכך שגבר מסורב גט מחויב לשלם מזונות לאשתו בנוסף למזונות הילדים, ולהשתתף בהוצאות הבית, ומכך שבתי הדין הרבניים מנועים כמעט לגמרי בחוק מלהטיל סנקציות על סרבניות גט. לגבר אין תועלת כלכלית להיות סרבן גט, וסרבנותו חושפת אותו לסנקציות קשות: מאסר, אבדן רישיון נהיגה, כליאה בצינוק ועוד. לעומת זאת, סרבנית הגט זוכה ליתרון כלכלי, והיא אינה חשופה לסנקציות. גם בתי המשפט האזרחיים נוטים לפסוק פיצויים עונשיים נמוכים לזכות מסורב הגט (25,000 ש"ח לשנה), לעומת 36.000 עד 200,000 ₪ לשנה לטובת אישה מסורבת גט.
מיתוס 13: יש אפליה קשה נגד נשים בבתי הדין הרבניים.
זהו היבט אחר של הניסיון להסיט את הדיון לעניינים לא רלוונטיים, וגם לא נכונים. גם לו הייתה הטענה נכונה, אין מתקנים אפליה באפליה. בעבר היה מקובל לחשוב כי בתי הדין הרבניים נוחים יותר לגבר, וכי הדיינים מפלים נשים לרעה. זה כבר בכלל לא נכון. ידועים לא מעט מקרים בהם נשים ממהרות לבית הדין הרבני כדי שזה יתפוס סמכות, כדי להבטיח לעצמן יתרונות כגון תשלום הכתובה (בנוסף למחצית הרכוש המשותף), מדור ספציפי (קניית חזקה של האישה על דירת המגורים, ללא אפשרות של פירוק שיתוף), ומזונות אישה בנוסף למזונות ילדים.
קל למדוד את חוסר שביעות הרצון של גברים או נשים מהתנהלות בתי הדין הרבניים באמצעות מספר העתירות לבג"ץ כנגד החלטות בתי הדין הרבניים. הנה נתונים לדוגמה: בתקופה שבין 1/1/2009 ל- 30/6/2011 (30 חדשים), 46% מהעתירות הללו היו על ידי גברים ו 54% מהן היו על ידי נשים. כלומר חוסר שביעות הרצון הנשית כפי שזו נמדדת בשטח מהתנהלות בתי הדין הרבניים גדולה אך במעט מחוסר שביעות הרצון הגברית.
מניתוח משפטי סטטיסטי של יותר מ-160 תיקים שנדגמו בבתי המשפט למשפחה, ויותר מ-120 תיקים שנדגמו בבתי הדין הרבניים עולה כי באורח משמעותי ומובהק בתי הדין הרבניים נוטים לקבוע משמורת אם בלעדית, וזכויות ביקור מופחתות לאבות, ביחס לבתי המשפט למשפחה. ה"יתרון" האמור של נשים בבתי הדין הרבניים נשמר גם בניטרול פקטור המעמד הסוציו-אקונומי.
מכל מקום, העיקרון של הימנעות מתיקון עוול בעוול, מחייב גברים להתגייס כנגד אפליית נשים לרעה בבתי הדין הרבניים בכל מקום אחר, ומחייב גם נשים להתגייס כנגד אפליית גברים לרעה בבתי הדין הרבניים ובכל מקום אחר.
מיתוס 14: אין מדינה מערבית אחרת שבה מתקיימת אפליה נורמטיבית מכוח המדינה ברמה החוקית הפורמלית נגד נשים בדיני משפחה. ישראל היא המדינה המערבית היחידה שמפלה נשים בתחום הזה.
אלו קלישאות אותן מפיצה רות הלפרין קדרי במוסדות האו"ם נגד ישראל. לטענתה, מצב הנשים בארץ גרוע מטהרן ודמשק. הטענה שהמדינה מחילה דין אישי (כלומר – דתי), וכי יש בדין הדתי אלמנטים של הפליית נשים יוצרת תמונה מעוותת. מדינת ישראל היא אמנם המדינה המערבית היחידה שנותנת תוקף לדין הדתי בחוקי המדינה החילונית, אך תוקף זה עשוי לפגוע בכל האוכלוסייה החילונית שמתקשה לקבל את ההלכה, ולאו דווקא בנשים. גברים רבים היו מעדיפים, ואף מייחלים לנישואין אזרחיים, כדי שלעולם לא יצטרכו לבקר ברבנות.
בדין הדתי, בנקודות לא מעטות, ישנם יתרונות ועדיפויות לנשים דווקא, וההפליה היא לרעת גברים. למשל: הגבר מחויב בכספי הכתובה בנוסף לחלוקת הרכוש, אפילו אם הוא האמין שמדובר באקט סימבולי. ההלכה פוטרת נשים מכל חובה להשתתף בהוצאות הילדים הבסיסיים, ורק הגברים מחויבים הגברים בכל ההוצאות אלו, גם בבית דין רבני וגם בבית המשפט למשפחה. הדת היהודית גם מחייבת את הגבר במזונות אישה, בנוסף למזונות הילדים, והם נפסקים לטובת האישה, גם אם האישה נמצאת בסכסוך קשה עם בעלה. מנגד, אישה לעולם לא תחויב במזונות הבעל, גם אם מצבו הכלכלי קשה, וגם אןם היא עשירה כקורח.
כמו כן, הדת היהודית מקנה לאישה זכות ל"מדור ספציפי" שפירושה סיכול פירוק השיתוף בדירה המשותפת, ויכולתה להמשיך להתגורר בדירה בה גרו שניהם, אפילו אם הדירה שייכת במלואה לבעל. אם לא די בכך, בבתי הדין הרבניים ישנו פטור לנשים בלבד ממקצת האגרות. כל האפליות הללו נגד גברים אומצו לתוך החוק הישראלי.
החוק האזרחי, החילוני בישראל הוא היחיד בעולם המערבי שמפלה גברים בנושאים כגון:
שלילה או פגיעה בזכויות הוריות, כגון האפשרות לנצל חופשת לידה (לאחר חופשת היולדת), יום עבודה מקוצר להורה, הזכות לסרב לעבודת לילה ככל שהיא מפריעה להורות, ועוד. קיימת גם הפליה פיננסית בתחומים של מס הכנסה (חצי נקודת זכות מופחתת לגבר באשר הוא גבר, אי אפשרות ליהנות מנקודות זכות בגין ילדים), ביטוח לאומי (למשל, קיפוח אלמנים), ועוד. כמו כן, יש לציין שירות צבאי ארוך יותר לגברים, הן בחובה ובהן במילואים, זכויות פנסיה מופחתות לגברים, ואפליה חוקית בעבודה.
למעשה, קיים קשר שבשתיקה בין הפמיניסטיות ורבני בתי הדין הדתיים החוששים לאובדן משכורתם, כאשר ניתן יהיה להתחתן ולהתגרש אזרחית, במנותק מהדין הדתי. לנשים נוח כי קיימת ערכאה דתית, שהן יכולות להצביע עליה כגורם להפליה נגדם. בפועל, הרבנים פוסקים כמעט תמיד לטובת נשים, על מנת לרצותן, כדי למנוע את הגזירה של ביטול המונופול על חתונות וגירושין של הרבנים. זאת הסיבה שנשים אינן מפגינות מול הרבנות, ואינן מונעות מאחיותיהן את עגמת הנפש, שהן מצביעות עליה, הכרוכה בחתונה וגירושין ברבנות.
מיתוס 15: חזקת הגיל הרך היא יתרון שהמחוקק העניק לנשים במאבק גירושין כדי להגן על הצד החלש.
מקובל לטעון, ללא הוכחה, כי הנשים הן הצד החלש במאבקי גירושין, וזאת תוך הסתמכות על צירוף המילים "המין החלש" הקבוע בתודעה הלשונית ציבורית. השמעת הטענה מיועדת לפנות אל תת-ההכרה של השומע, תוך עקיפה של מנגנוני הבקרה הרציונאליים. חזקת הגיל הרך היא שריד היסטורי מתקופה אחרת, ומעולם לא נועדה להגן על נשים, אלא לקבע סטריאוטיפים המזיקים לנשים ולגברים כאחד.
ראו דבריה של ד"ר אורית קמיר, המתארים את מקורה ההיסטורי הפטריארכאלי של החזקה ואת נזקיה: "חזקת הגיל הרך היא שריד מעולם מסורתי, פטריארכאלי, בו נשים הן המטפלות בילדים: הן היודעות לעשות זאת, הן הרוצות לעשות זאת, והן המיטיבות לעשות זאת. אמהות היא תפקידן החברתי והיא זהותן האישית. גברים, אבות, עסוקים בפרנסה, בניהול העולם, ואינם יודעים, יכולים, רוצים לטפל בילדים רכים בשנים ולהעניק להם את שהם זקוקים לו. חזקת הגיל הרך מבטאת מוסכמות ומבנים משפחתיים וחברתיים של עולם מסורתי זה, ולכן גם מנציחה ומחזקת אותם. במובן זה היא כולאת נשים – וגברים – בסטריאוטיפים שאינם מאפשרים חלוקה מחודשת של תפקידי המיגדר במשפחה ובחברה בכלל. זאת ועוד: בפועל, במציאות, ישנם אבות המטפלים בילדיהם הרכים ממש כמו האמהות ואף טוב יותר. עבורם ועבור ילדיהם, חזקת הגיל הרך היא פגיעה קשה ברווחה, בשמחת החיים, באיכות החיים".
בכל מדינות המערב החזקה אינה קיימת, או בוטלה, ואיש אינו יכול לטעון שמצבן של נשים שם גרוע יותר מאשר בישראל. אף פרופ' רות הלפרין קדרי, נציגת ישראל בוועדת האו"ם העוסקת בביעור אפליה נגד נשים, לא הצביעה מעולם באף אחד מהדיווחים שלה לאו"ם ביחס למצב הנשים בישראל על חזקת הגיל הרך כמנגנון המיועד להגן על נשים בישראל.
משפטנים מצביעים על יתרונות משפטיים רבים שיש, רק בישראל, לנשים במצבי גירושין, ובהם, הזכות לסרב לקבל גט, הזכות לקבל מזונות אישה, החוק למניעת אלימות במשפחה, מדור ספציפי, ועוד. בארה"ב למשל אין מניעה שגבר יתבע מזונות מאשתו, אם הגבר נחות כלכלית לעומת האישה.
לו אכן היו הנשים מצויות בעמדת נחיתות במאבקי גירושין, ניתן היה לצפות שנשים תהססנה טרם שהן יוזמות גירושין, וגברים היו ממהרים יותר ליזום גירושין. אך הנתונים מורים כי נשים יוזמות גירושין ביותר מ-90% מהמקרים. עוד מתברר כי גירושין, פוגעים יותר בגברים, ומקצרים את תוחלת חייהם. מתברר גם כי הטענה כאילו מצבן הכלכלי של נשים נפגע בצורה קיצונית בעקבות גירושין, מבוססת על ניתוח סטטיסטי שגוי. יש אכן הבדלים כלכליים בין נשים לגברים ללא תלות במצב משפחתי, אלא שיכולת התחרות בשוק העבודה של נשים המחזיקות במשמורת בלעדית, נפגעת דווקא בגלל היותן כבולות לילדיהם.
הנצחת הטענה כאילו הנשים הן במובהק הצד החלש בגירושין נועדה להצדיק את קיומן של משרות רבות בגופים ממשלתיים, ציבוריים ועמותות המקיימים מרכזי סיוע משפטיים חינמיים או בעלות סמלית לנשים במימון ציבורי, וזאת כאשר אותן נשים נהנות דווקא מחקיקה מפלה לטובתן, בבתי המשפט, במשטרה, בהוצל"פ, וגם ברבנות, ובייצוג משפטי חינם או בעלות סמלית ממאות מרכזי סיוע לנשים המתוקצבים ע"י המדינה או עמותות.
מיתוס 16: ביטולה של חזקת הגיל הרך והחלת מודלים אחרים של משמורת יגרמו בהכרח לשינוי מערך הכוחות בהליכי גירושין. הדבר עלול לפגוע קשות באמהות וילדים, משכבות ואוכלוסיות מוחלשות.
ככל שילדי הגירושין יקבלו יותר זמן הורות עם האבות שלהם, הנשים יקבלו זמן פנוי לעצמן, או ללימודים או עבודה נוספת, ויחסכו מהם הוצאות שמרטפות. כולם מסכימים שיש לבצע רביזיה בחוקי הגירושין בארץ, וצריך להתחיל במקום כלשהו. ביטול חזקת הגיל הרך הוא צעד ראשון והכרחי במסגרת רביזיה שלמה שנמצאת בצנרת.
מיתוס 17: נשים משתכרות פחות מגברים, ועל כן מוצדק לפצות אותן ביתרונות במאבקי גירושין.
פרסומים רשמיים קובעים כי "הפערים המגדריים בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה כמעט שנסגרו באוכלוסייה היהודית, ושיעור ההשתתפות של נשים כיום הוא נמוך אך במעט מזה של הגברים". אי השוויון בשכר, אם בכלל, נובע ברובו באורח ישיר מכך ששבוע העבודה הממוצע של גבר הוא בן 45.5 שעות, לעומת 36.3 ש"ש של אישה, כלומר שבוע העבודה ה"גברי" גדול ביותר מ 25% משבוע העבודה הנשי. לא ידוע לנו על מעסיק אחד המשלם שכר פחות לאישה עבור אותה עבודה ואותה כמות שעות. אם היו מעסיקים כאלה בשוק, הם לבטח היו נתבעים, וקלונם היה מפורסם ברבים.
דווקא התיוג של נשים כאמהות, יחד עם אי הכרה בחשיבותם של אבות כהורים, הם אלו שפוגעים בשכרן של נשים. השכר הממוצע לשעה של נשים נמוך עדיין ב 15% מהשכר הממוצע של גברים, אך הבדלים אלו נובעים מארבע עובדות: הניסיון התעסוקתי של נשים קטן יותר ב 25% מהניסיון התעסוקתי הממוצע של גברים, אופק העבודה של גברים רחב יותר מזה של נשים, בגלל היציאה המוקדמת יותר לפנסיה של נשים, וההכשרה האקדמית של נשים נוטה יותר להיות בתחומי מדעי הרוח ובתחומים של מדעי החברה, אשר הביקוש להם נמוך.
בתעסוקה לא אקדמית, יש יתרון כלכלי מובהק לבוחרים בעבודת כפיים ובמקצועות הבניה והשיפוצים, אבל נשים בוחרות שלא לעסוק במקצועות אלה. לא ידוע על חסמים מובנים בשוק המונעים נשים מלכלכל צעדיהן להשתלבות המקצועות המניבים שכר יותר גבוה. אין, ולו גם מחקר אחד המדגים אפליה בשכר בנטרול הגורמים הנ"ל. אם אכן קיים אי שוויון תעסוקתי בין כלל הנשים מול כלל הגברים (ולא ברמה של אחד לאחת), הוא לבטח קטן יותר מאשר בשאר מדינות העולם. זהו תפקידה של המדינה להלחם באי שוויון תעסוקתי, ואם קיימת תופעה זו, אין היא סיבה להטלת העול על הגבר, או מניעת קשר לילדים.
יצוין שיו"ר שטראוס-עילית, עופרה שטראוס, חיברה דו"ח ממנו עולה כי בישראל יש יותר נשים בדירקטוריונים ציבוריים מאשר בקנדה, בריטניה, ניו זילנד ואוסטרליה. הקיפוח בשוק העבודה בשכבות החלשות הוא מנת חלקם של גברים ונשים כאחד. דווקא במאבקים משפטיים ידם של הנשים על העליונה היות והן זוכות לעזרה משפטית בחינם מנעמ"ת, ויצ"ו, שדולת הנשים, וגם מהסיוע המשפטי של משרד המשפטים. גברים שפונים לסיוע המשפטי נתקלים בסחבת, אובדן טפסים ותירוצים אין ספור. כך יוצא שמאבקי הנשים הם בד"כ בחינם, והגברים נאלצים לממן עורכי דין מכספם.
מיתוס 18: גברים ישתמשו בשינוי כדי לסחוט את האישה במהלך הגירושין….
כיום ידה של האישה על ברז הביקורים, ויכולת הסחטנות הרגשית מצויה במלואה בידי האישה. כאשר האישה רוצה היא משחררת את הברז ומאפשרת ביקורים. לא רוצה, אין ביקורים. זוהי סחיטה בחסות החוק וזה על חשבון דור שלם של ילדים מנותקים מאבותיהם המפתחים תסביכי ניכור הורי. אין להצדיק סחיטה קיימת בחשש לסחיטה פוטנציאלית. בידי הנשים קיים נשק נוסף והוא הסחבת שבחלוקת הרכוש המשותף. לא רק שיש התמהמהות מכוונת מצד שופטי בתי המשפט למשפחה בחלוקת הרכוש, שלרוב האישה מתגוררת בו, כאשר מחלקים את מה שנשאר, האישה נוגסת נתחים ניכרים מחלקו של הגבר באמצעות הוצאות גבוהות של שכר טרחה שנפסק לטובתה, מזונות מצטברים שהגבר אינו עומד בהם, ו 24 תשלומים עתידיים שמעוקלים מראש.
מיתוס 19: החוק החדש יביא לתוצאה של החלה נרחבת של משמורת משותפת.
ואם תהיה תחולה נרחבת של משמורת משותפת, מה הפסול בכך? למעשה, מושג המשמורת יבוטל, ויוחלף באחריות הורית – משותפת, גם ביחד וגם לחוד, ויהיה זמן הורות לכל אחד מההורים בהתאם ליכולתם. נקודת המוצא תהיה שאין הורה אחד עדיף על האחר. כמובן שבמקרים שבהם אחד מההורים הוא בלתי כשיר לחלוטין, לא תינתן לו כל אחריות, אבל אותם קריטריונים יהיו תקפים גם לנשים שאינן אחראיות דיין להפקדת הילדים בידיהן. וכמובן, שככל שההורים שניהם אחראיים, נבונים, נורמטיביים, ורואים את טובת הילד כקודמת לטובתם, יהיה שיתוף טוב יותר, ממנו ייהנו, בראש ובראשונה, הילדים. הורה שיהיה מסוכן לילד או שלא ירצה לקיים עליו זמני הורות שוויוניים, לא יעשה כן.
מיתוס 20: בזכות החוק אבות יוכלו לתבוע משמורת ולקחת את הילדים מאמא
מעט אבות יכולים לדרוש משמורת היום, וחלק גדל והולך מהם אכן עושה זאת בעלויות לא מבוטלות ובמאבק לא קל מול מערכת שאינה אוהדת. המודל שהוכן על-ידי אנשי המקצוע מבטל את מושג המשמורת, ומחליפו ב"תוכנית הורות וסמן הורות. גם מושג התביעה המשפטית בענייני ילדים כמעט ייעלם, משום שהחוק החדש מציע מנגנונים המעודדים ואף מחייבים גישה של שיתוף פעולה, כך שצפוי שצד שיבחר בתביעה משפטית ויסרב לגבש תוכנית הורות ללא צידוק ממשי, ייתקל בהתנגדות וביחס לא אוהד מצד בית המשפט.
מיתוס 21: ביטול חזקת הגיל הרך יגדיל את הדיונים המשפטיים
המומחים קובעים כי חזקת הגיל הרך היא זו שגורמת למשפטיזציה. כך למשל נאמר בדו"ח ועדת שניט: "השפעה נוספת של החזקה הקיימת הינה ליבוי המאבק בין ההורים. במצב המשפטי הנוכחי נאלץ כל אחד מן ההורים להביא ראיות להתאמתו לתפקיד ובו בזמן ראיות לאי-התאמתו של ההורה השני במטרה להוכיח את התקיימותן או אי-התקיימותן של ״סיבות מיוחדות להורות אחרת״ כאמור בסעיף 25 לחוק הכשרות." זוג מתגרש מנהל בממוצע שני תיקים משפטיים מלאים בענייני ילדים. הבעל נדרש להגיש תביעת הסדרי ראייה או משמורת, וכתב הגנה נגד תביעת האישה, והאישה נדרשת להגיש תביעה משלה, וכתב הגנה מול הגבר. נדרשות בקשות להסדרים זמניים, בקשות לשמיעת קטין, לזימון עדים, למינוי פקידת סעד, לזירוז פקידת סעד ולחקירת פקידת סעד. כאשר התסקיר של פקידת הסעד איננו מלא (ולרוב הוא אינו מלא), מתחיל ההליך מחדש דרך "תסקיר משלים". עניני הילדים מחזיקים בחלק הארי של מלאי התיקים של בית המשפט למשפחה.
העומס המוטל על המערכת הציבורית בגלל חזקת הגיל הרך, אינו מצטמצם לבתי המשפט בלבד. פקידי הסעד מגישים בממוצע לפחות שני תסקירים על כל אבא מתגרש – בעלויות ישירות ועקיפות של אלפי שקלים לקופה הציבורית, כאשר כל תסקיר דורש כ 30 שעות כעבודה, ביקורי בית, וציפייה מורטת עצבים להגשת התסקיר. אותן פקידות סעד עוסקות בחקירת זוגות נורמטיביים, במקום לעסוק בתיקים אותנטיים של מקרי סעד. מתברר כי בכל ארצות המערב שבהם בוטלה החזקה, הביטול הקטין את הדיונים המשפטיים. בארה"ב למשל, הסדרי האחריות במצבי פרידה נעשים בפרק זמן של שבועות לאחר ששני ההורים מציעים את התכנית ההורית שלהם, ללא דיונים משפטיים, וללא הזדקקות לפקידות סעד. גם בישראל, ביטול חזקת הגיל הרך הוא החלק הקטן ביותר של שינויי החקיקה המוצעים, ועיקרם עוסק בדרכים של גישור, טיפול ותוכניות הורות, שיקטינו בהרבה את המחלוקות המשפטיות.
גיבוש ההסכם ההורי כאשר הפרידה טרייה עדיף מאשר השארת הצדדים תלויים בלוח הזמנים של פקידת סעד (בתל אביב למשל יש רשימת המתנה של 8 חודשים), ואז מפלס הכעס עולה, ומצטברות תלונות אשר מונעות מראש את יכולת שיתוף הפעולה.
דווקא חזקת הגיל הרך היא המגדילה את כמות הדיונים, כי אבות רבים אינם משלימים עם הניתוק הנורא מילדיהם ונלחמים על כך עד חורמה ובעלויות מטורפות. שינוי בחקיקה שיביא לשוויון בהורות, יפחית את כמות ההתדיינויות בצורה משמעותית, כי פשוט לא יהיה על מה לריב, לפחות לא על גבם של הילדים. המצב המשפטי היום מחייב כל הורה לפנות לבית המשפט בכל עניין הקשור לילדים, קטן כגדול.
מיתוס 22: ביטול החזקה יגדיל את הכנסות עורכי הדין.
עורכי הדין מתפרנסים ממצבי אי וודאות ומהבטחות שווא. עורכי הדין מעצימים את ציפיות הצדדים כאשר אי אפשר לנבא מה תהיה התוצאה בבית המשפט. כיום קיים תמריץ להפנות כל סכסוך לבית המשפט מתוך ציפייה לקבל יותר ממה שמגיע. למעשה את מלאכת בניית תוכנית ההורות יבצעו ההורים בעצמם בלשכה לסיוע, כך שתפקידם של עורכי הדין ימוזער, ולא תהיה להם סיבה לגבות תעריפים שערורייתיים.
ועדת שניט ממליצה של הגשת כתב תביעה לישוב סכסוך ובו כתובה שורה אחת: "אני רוצה ליישב סכסוך בנוגע להסדר הורות בגירושין". לשם כך אין צורך אפילו לשכור עו"ד בשלב הראשון שלפני הגישור בלשכה לסיוע. כיום כתבי הטענות בבתי המשפט מרובי מלל מיותר, שופעים בסיפורי בלהות על ההורה האחר, ועורכי הדין מתפרנסים מניסוח טענות מיותרות לחלוטין החופרות בשורשים הפתולוגיים של הסכסוך הבין-הורי. כל זה יתייתר לחלוטין. בארה"ב כתב תביעה לגירושין על כל נספחיו הוא לא יותר משני עמודים.
כיום כאשר מוגשת תביעת משמורת, עוה"ד נדרשים להכין כתב הגנה ארוך ומייגע, וכתב תביעה צולבת על אותם נושאים. המדינה גובה אגרה פעמיים. פעם מההורה הראשון המבקש משמורת, ופעם שנייה כאשר ההורה האחר מבקש משמורת או הסדרי ראייה. גם זה יבוטל, כי יהיה די בתשלום האגרה הראשונה, ולא יהיה צורך בכתב הגנה, כתב תביעה צולבת, וניסוח בקשות נוספות להסדרים זמניים.
מיתוס 23: במקומות שבהם בוטל החוק, לא השתנה המצב הנפוץ שלפיו ברובם המכריע של המקרים הילדים יהיו אצל האם.
עובדה שחזקת הגיל הרך בוטלה בכל העולם. 189 מדינות אישרו את האמנה לזכויות הילד, ויישמו אותה, למעט ישראל שאישרה את האמנה, אולם לא הכירה בזכות הקטין לקשר עם שני הוריו . די בכך שילד אחד יזכה לזמן הורות מוגבר, שלא היה מקבל לולא החוק החדש, כדי להצדיק את החוק.
מיתוס 24: חזקת הגיל הרך,כשמה כן היא – חזקה. וככל חזקה אף היא ניתנת לסתירה.
כאן טוענות הפמיניסטיות, שבסך הכול מדובר בחזקה משפטית שאיננה עושה נזק כי ניתן לסתור אותה, ולא כך הוא. לטענתן, המחוקק מניח, על סמך ניסיון העבר או על סמך מחקרים פסיכולוגיים שנערכו משך השנים, שטובת הילד בדרך כלל להיות עם אמו.
אלא שמדינת ישראל מחויבת לבטל כל חוק שהוא מפלה בהתאם לאמנות בינלאומיות שהמדינה חתומה עליהם. חוק חזקת הגיל הרך הוא מפלה ועליו להתבטל. אין כל מדינה אחרת שבה קיימת עדיפות בחוק לטובת נשים. כאשר תבוטל החזקה, נקודת הפתיחה המשפטית של שני ההורים תהיה שווה. "חזקה משפטית" היא פיקציה משפטית. היא איננה מצב דברים אמיתי. כאשר עסקינן בדיני משפחה וילדים, אין מקום או הצדקה לפיקציות.
סיכום
וועדת שניט התמהמהה כבר שש שנים. התקיימו במקביל דיונים בוועדה לזכויות הילד, וועדות כנסת אחרות, וכולם טורפדו ע"י נשות הפמיניזם. גם ועדות שכבר השלימו את מלאכתן, עבודתן הושלכה לאשפה. למשל ועדת סלונים נבו חקרה את דרכי עבודתן של פקידות הסעד לסדרי דין ומצאה כי האבות מופלים, סובלים ומתעללים בהם. עברו כבר מספר שנים, ודבר לא נעשה. הפעם מדובר בוועדה שהגישה המלצות חקיקה מסודרות, ונמצא באופן חד משמעי שהמצב הקיים נוגד את התחייבויות המדינה באמנות בינלאומיות.
ראינו שהטענות הפמיניסטיות הן טענות מופרכות שאין להם קיום בעולם המשפט. שני המינים זכאים לתנאי פתיחה שווים. הניסיון לכפות דוח שיח על ההבדלים הפיסיים בין נשים לגברים במסגרת דיון על הפלייה בחוק הוא מאולץ ודמגוגי. באותה מידה, התוצאה של השארת החוק המפלה על כנו היא הפיכת האבות לכספומטים. מרבית אזרחי ואזרחיות ישראל מאמינים בזכות לכבוד ולשוויון המעוגנת בחוק יסוד ובפסיקה ענפה וחשובה. חשוב מכך, מרבית אזרחי ואזרחיות ישראל אוהבים אהבה גדולה את ילדיהם וכשהם לא נמצאים בלהט מלחמות בין המינים לעת גירושין, הם והן רוצים עבור ילדיהם את הטוב ביותר. מרבית הציבור בישראל יסכים שאף אחד לא רוצה להיות במצב של בחירה בין אבא לאמא. מצב זה גורם לקונפליקט בין זהויות שאיננו בריא להתפתחות תקינה של הילדים.
