6/2012 אילת גולן תבורי דמויות פמיניסטיות שבלוניות וכתיבה דלוחה

איילת גולן תבורי מכהנת שופטת בית משפט למשפחה בראשון לציון והקדישה חייה להתעללות סדיסטית בגברים.  גברים יוצאים מאולמה בבכי תמרורים.  בכלל, ראשון לציון נהפכה מוקד פמיניסטי אולטרה רדיקלי בו שלישיית המחץ איילת גולן תבורי, אסתר שטיין ורבקה מקייס מאמללות ומרוששות גבר אחר גבר. זהו פשוט סרט נע של הריסת חיי גברים ואבות.  סיפרה של איילת גולן תבורי "קשורים לעד" עוד נדבך בעידוד נשים לעזוב את בעליהן, שירת הלל בשבח החד הוריות, והעצמת תחושת ה"מגיע לי" הנשית.  צחי תבורי מתבקש להתבייש ששוכבת לצידו סופרת בגרוש שמאמללת אין ספור גברים.

אילת גולן תבורי כתיבה שבלונית ודלוחה. משבחת נשים זנותיות על זכותן לנאוף. משבחת נשים על ניתוק הקשר עם האבא, וממליצה לפנות לפקידת סעד על מנת לתפור תיק לגבר.

יצא לנו לעיין בספרה של איילת גולן תבורי "קשורים לעד" בתקווה שיפתח לנו צוהר לעולמה הרוחני.  זהו ספר בדיני משפחה בו מתיימרת השופטת לתאר סיטואציות דמיוניות של מקרים המגיעים לבית המשפט למשפחה, ולאחר תיאורים, די אידיוטים, של יחסי הגבר והאישה בהם נוצרת אטמוספרה מסוימת, הנ״ל מתיימרת לתת תמצית קצרה על מצב החוקי ולעוץ כמה עצות.  כאן אנו נאלצים לגלוש לביקורת ספרותית, משל היינו באחד ממוספי תרבות של הארץ. ובכן קשה להניח שהגברת גולן תבורי הייתה מקבלת יותר מציון מספיק בקושי בספרות והבעה. כתיבה דלוחה, שבלונית, ממוחזרת כאשר הדמויות הבדיוניות כולן ניצוקות אל שטנץ אחיד בו תמיד האישה צודקת, מסכנה , חוששת, ראויה לרחמים, והגבר הוא תמיד נקמן בזוי נלעג דוחה וקמצן. גם העצות חוזרות על עצמן.  כל הדמויות הנשיות בסופו של דבר "מגיע להן״ וכל הדמויות הגבריות כמובן לא מגיע להם כלום. אם לא די בכך כחוט השני דואגת איילת גולן להעביר את המסר שהילדים תמיד, אבל תמיד, צריכים לגור אצל האימא, ולא משנה אם האימא זונה, נימפומנית, מתחנגלת בחניונים, וגם נשות קריירה שבכלל אינן רואות את ילדיהן.  כולן נשים קדושות, וכולן זכאיות למשמורת.  לכולן מגיע הרבה כסף.  כולן קורבנות של הגברים שנישאו להן, ויש לפצות את כולן בלי יוצא מהכלל.

 דמויות שבלוניות וכתיבה דלוחה

באורח טיפוסי כאשר נדרשת גולן תבורי לתאר דמות גברית אשר מעוניינת לגדל את הילדים, אותה דמות היא תמיד שלילית, רעה, והמניעים תמיד חשודים. מבחינתה תמיד, אבל תמיד, גברים מאיימים לקחת ילדים כ"נקמה", ולא כי הם אוהבים את ילדיהם.  לאורך כל הספר לא מצאנו פעם אחת בו גבר אחד מתואר כמי שיש לו יחסי אהבה עם ילדיו. להיפך, הגברים תמיד נצלנים או נקמנים או מפונקים, כאשר תיאורי האהבה, עדנה ורוך בין הורים וילדיהם שמורים אקסקלוסיבית לדמויות הנשיות, גם אם הן נימפומניות או שהן מתקשרות עם הילדים דרך מטפלות בשכר.

בתחילת הספר מודה גולן תבורי לבעלה צחי תבורי. אנו תמהים כיצד אחת כזו עם ראיה כה צרה של מהות ההורות יכולה להיות נשואה, ואיך בכלל נראה בעלה. איך בכלל אפשר להיות נשואים לאישה כה צרת אופקים ופרימיטיבית. מה חסר לו לצחי תבורי? האם הוא לא עזר לה להרדים את הילדים? האם לא לקח את הילדים לקופת חולים כשהיה צריך?  האם הוא לא מוריד את הזבל?  האם היא אוהבת את ילדיה יותר משהוא אוהב את אותם ילדים? אנו רק יכולים לקוות שאותו צחי תבורי יקרא יום אחד את ביקורתנו הספרותית ויפתח בשיחה מפרה עם אשתו על היחס המבזה, אשר היא מעניקה לבני מינו, האבות.  צחי חמודי, מקווים שלך לא יקרה מה שאשתך מתארת בספרה, ועוד מקדישה לך אותו….

 אוסף נשים חרמניות וגברים שמהם צריך להוציא כסף

האישה שבזה לאספרגוס ודג מאודה

בתחילת הספר מופיעה דמות בדיונית, בחורה שעומדת להתחתן עם גבר עשיר.  הוא פונה אליה, והיא חשה שזה לא הולך להיות טוב.  הבחורה לועגת לגבר "מה קרה הוריך החליטו לשנות את האספרגוס במנת הפתיחה לדג מאודה?".  הבחור מבקש שהיא תחתום על הסכם ממון, ולפי איילת גולן תבורי הבחורה "נדהמה והשתתקה".  האספרגוס והדג המאודה עוררו בנו צחוק קל.  אלו מרכיבי התפריט של המיליונרים בארץ?  דג מאודה עם אספרגוס?  האספרגוס הוא זה שמייצג את הטייקונים ובעלי הממון?  הלעג לאותו גבר ממשפחת אוכלי האספרגוסים נועד להציג את האישה כמי שבזה להון וממון וכל מניעיה בחתונה הם טהורים וחפים מכל שיקול כלכלי, למרות שבקרוב מאוד גם היא תתחיל לאכול דג מאודה.  (גפילטע? סביצ'ה? איפה המתכון, ממי?). בשלב זה, פתיחת הספר, התיאורים של גולן תבורי בסך הכול די מינוריים.  ההתקפה על המין הגברי רק מתבשלת, ונראה אותה מתפתחת בהמשך.

בת להורים גרושים רוצה להבטיח בחוזה זכות לניכור הורי

בעמוד 20 מתוארת בת להורים גרושים, שהאימא שלה נלחמה באבא על מנת לא להראות לו את הילדים.  הבחורה הזו דווקא כן רוצה הסכם ממון, אבל היא רוצה להבטיח שבמקרה של גירושין הילדים יישארו איתה.  לפי הסיפור שבדתה גולן תבורי, הבחור, החתן המיועד "לא התנגד", ושבהחלט אפשר לתת את הילדים לאימא בהסכם ממון, עוד לפני שהילדים נולדו.  כאן גולן תבורי לא משתמשת במילים המפורשות "ניכור הורי" ו"סרבנות קשר" של האימא המנכרת.  אין כל תיאור של השפעת הניכור ההורי על אותה אישה, חוץ מזה שהיא רוצה "למנוע מאבקים". אין כל ציון לשבח שהאבא של אותה אישה נילחם על הזכות לראות את ביתו.  אין כל הערה שאותה אימא התנהגה בצורה נבזית ושפלה בכך שניתקה את הבת שלה מאביה.  הדמות שנבנתה כאן סובלת מסימפטום שאשמתו נעוצה במין הנשי, ועל כן התיאורים כאן לא ממש מתלהמים.  לא ברור איך הגבר בסיפור של גולן תבורי, מסכים מראש לוותר על הילדים שלו ולמה.  הסיפר נבנה כך שהגבר מוותר על ילדיו כדי לא לגרום לאשתו עוגמת נפש של מלחמות עתידיות, אז הגבר מוכן "לוותר" על ילדיו.  התשתית האידיאולוגית תחת פני הדברים, היא שתמיד גברים מוכנים לנטוש את הילדים ולעבור הלאה, בעוד הנשים תמיד נאמנות לילדיהם.  לא ברור לנו גם אם העצה, שאפשר להתנות מראש מי יקבל את הילדים, היא נכונה משפטית.  הרי אותם ילדים עדיין לא באו לעולם.  מי יכול לנבא מה יהיו צרכיהם הנפשיים והפיסיים? מי יכול לנבא מי יהיה פנוי לגידול הילדים?  ואם מדובר בטובת הילד, הרי מי ייצג את האינטרס של הילדים באותו חוזה?  הרעיון שדרך המלך היא משמורת משותפת, כך ששני ההורים לא יאבדו את הילדים בגירושין, בכלל לא עולה על דעתה של גולן תבורי.

מעמד משפטי לגברים החדשים בחיי האישה כלפי הילדים

בעמוד 24 מופיעה אישה שבוגדת עם "יבואן מטבחים איטלקי", ורוצה שהוא יגדל את הילדים במקום הגרוש שהוא האבא הביולוגי.  לפי גולן תבורי הבעל הביולוגי "זועם", והיא מתארת אותו, ללא סימפטיה, "צועק וקורא לה זונה, מאיים ופניו התעוותו מעלבון וכעס".  המלצתה של גולן תבורי "תפני לעובדת הסוציאלית, והיא תיתן לך המלצה".  כאן אנו רואים את ניצני הרשע.  גולן תבורי בפירוש מגלה דעתה שבין אבא וילדיו אין שום קשר רגשי, ושילדים יכולים להחליף אבות בקלות.  למעשה, לדעתה של גולן תבורי, האישה היא זו המחליטה מי ישמש האבא, הגרוש או הבויפרנד החדש, יבואן הרהיטים האיטלקי.

סיפור זה שואב מקורותיו מדפנה הקר, זו שכתבה מאמר על מתן מעמד משפטי עדיף לגברים החדשים בחיי האישה הגרושה, וסילוק איטי של האבות הביולוגים מחיי ילדיהם, כדי לאפשר לגרושות גירושין קלילים ונעימים.  זהו סיפור מחריד וחולני ברמות שאין לתאר, אבל גם מוסר ההשכל מזעזע ומחריד.  גולן תבורי ממליצה לאישה לפנות לפקידת הסעד, מתוך הנחה שפקידות הסעד נועדו לשרת את הנשים, ולשמש פיית המשאלות הטובה הבאה לעזרת כל אישה באשר היא אישה.  מה שגולן תבורי ידעה אבל לא ממש כתבה הוא שאותה פקידת סעד מיומנת היטב במגדר, והיא כבר תדריך את האישה איך להעליל עלילת שווא על הגבר כדי לנתק אותו סופית מילדיו.  למשל, היום, פקידות סעד רבות ממליצות לנשים להתלונן במשטרה שהאבא החדיר אצבעות לעכוזו של הקטין.

בשבח הבגידות והניאופים "לא יגרם כל נזק"

בעמוד 26 מתוארת "סיגל", אחת שבוגדת ומבצעת אקטים מיניים בחניונים עם גברים.  היא מקבלת כתב תביעה שאורכו 5 עמודים בו מפורטים כל ניאופיה, והקריאה בכתב התביעה גורמת לה סבל.  היא מתוארת כמסכנה על כך שכתבו עליה את מה שכתבו. מה ניתן ללמוד מזה על דעותיה של הכותבת?  ברור, מותר לאישה לבגוד, לנאוף ולהתחנגל איפה שהיא רוצה ומתי שהיא רוצה, עם פטור מלא מנשיאה בתוצאות של פירוק התא המשפטי, ואין זה יאה לגרום צער למי שמתעסקת עם גברים בחניונים על ידי זה שמעלים את הדברים על הכתב.

מייד אחר כך מתוארת בחורה שאוהבת לגלוש בים.  היא בוגדת בבעלה וכך נראים תיאורי הבגידה:  יושבים על שפת הים מחובקים ומתנשקים, מתלטפים, ונהנים.  "לא ייגרם נזק לאף אחד", קובעת אלון תבורי.  אוי כמה נעים לבגוד ולנאוף.  הרי לנו שופטת משפחה במדינת ישראל שחושבת שניאוף ובגידה היא תופעה מבורכת שגורמת ריגושים כל כך נעימים ומלבבים, ושכמובן "לא יגרם נזק לאף אחד".  השאלה היא האם במקרה וגולן תבורי תתעסק עם מתמחה צעיר, גם אז בעלה צחי תבורי יחשוב ש"לא יגרם כל נזק".

הסוד הכמוס בית דין רבני הוא לטובת נשים

בעמוד 34 איילת גולן תבורי ממליצה לנשים לבקש שלום בית בבית הדין הרבני.  זהו טיפ זדוני שאינו נובע מרצון כנה להשלים עם הגבר, שאז לא צריך בכלל הליך פורמלי בבית הדין. היא איננה מתביישת להסביר שזוהי דרך לחלוב כסף מהגבר. "יש לה זכות לתבוע מזונות חודשיים לעצמה אותם ישלם בן זוגה. בנוסף זכותה לבקש שינתן לה צו שיבטיח לה להתגורר בדירה ויעכב את הבעל מלמכור הדירה". כאן חושפת גולן תבורי את הסוד הכמוס שנשים אינן מופלות בבית הדין הרבני. להיפך הן זוכות שם להטבות כלכליות משמעותיות ביותר שגורמות פגיעה אנושה בגבר. מדוע שהאישה תקבל מזונות אישה, ומדוע שתשב בדירה כמו עצם בגרון, בעוד הגבר נאלץ למצוא לו מקום לגור, ומתעכבת לו היכולת למכור את הדירה ולהתחלק בתקבולי המכירה? זוהי הוכחה ניצחת לכך שעולמה של השופטת איננו שוויוני.  עולמה הוא עולם של ניצול, כאשר, נשים תפקידן הבסיסי הוא להוציא כסף מהגברים, ותו לא.

הזקנה האפורה שרוצה את הפנסיה של בעלה

בעמוד 36 גולן תבורי מתארת אישה דמיונית בשם אלישבע שהיא בת 50. מייד גולשת גולן תבורי למסחטת הדמעות וכך היא מובילה את הקורא ״שערה שזור שערות אפורות ואת עיניה האפורות מכסה ענן של עצב ואכזבה״. אלו תיאורים ברמה של כיתה ג׳. לא מרתקים במיוחד ודי צפויים ושבלונים. במקום לתאר אישה בת 50 המתחילה פרק חדש ומסעיר בחייה, קוגארית עם תאוות מין לגברברים צעירים, או קוגארית ששיפצה את שדיה, הוסיפה עוד 200 סיסי, הזריקה בוטוקס בלי סוף, והיא כעת מוכנה לפרק ב', אלישבע מתוארת כ"אפורה עם שיער מאפיר" על מנת להעצים את חוויית ההזדהות עם המסכנות שבאלישבע, כי הכול כה אפל וקודר בחייה.

את הגבר היא גולן תבורי אינה טורחת לתאר בכלל, כי כמובן כל הגברים הם אותו דבר, אז אין צורך לתאר אותם. אולי הוא מקריח. אולי גידל כרס. אולי הוא בדיכאון ובולע כדורים? אבל אצל גולן תבורי כול הגברים קורצו מאותו חומר, אז אפשר לדלג על התיאורים הללו. ובכן מה רוצה אלישבע? היא רוצה את הפנסיה של בעלה, וכל תיאורי האפרוריות שבחייה הם בעצם תיאור של איך יראה עתידה של אלישבע, אילו לא תצליח להשתלט על הפנסיה של בעלה. ובכן, כמובן התשובה גם פה היא שאלישבע זכאית לפנסיה של הבעל.  גולן תבורי מסכמת לקוראה בשתי מילים "מגיע לך".

גופם של כל הגברים "מתעוות משנאה גלויה יוקדת"

בעמוד 40 מתוארת תמי.  תמי מחפשת אדם בוגר ורגוע שיהיה אב לילדיה. הילד הגיע לכיתה א' והיא חשה משבר וריקנות. תמי הולכת לפסיכיאטר, ומגיע למסקנה שהגבר מיצה את תועלתו, והגיע הזמן להמשיך הלאה.  כעת מבשרת תמי לגבר שעליו להיפרד ממנה, וכך נראית ההבנייה של הדיאלוג: כל גופו התעוות משנאה יוקדת וגלויה". הרי בנו לנו סיפור של אישה החשה ריקנות, אז מדוע שהגבר יתעוות משנאה יוקדת וגלויה?  סביר להניח שגם הגבר חש ריקנות, כחי לבטח הסקס עם תמי הריקנית והשבורה הוא ברמה של נקרופיליה, כך שאין לו סיבה לשנוא.

ובהמשך בעלה של תמי אומר, "את משוגעת. בחיים לא אתן לך לקחת את הילד שלי. תמי נשארה המומה עיניה פעורות לרווה וליבה הולם בחוזקה". שימו לב שוב פעם שהדמויות נופלות לאותה תבנית סטריאוטיפית. הגבר מתואר כמי שגופו מתעוות (פעמיים, כי לגולן תבורי אין מספיק ווקאבולארי).  מייד באים, לשם הדגשה, שלושת המילים "שנאה יוקדת וגלויה". כמובן שהבניית הסיפור גורמת ל"שנאה" להיות חד סטרית מהגבר לאישה אבל לא להיפך, שהרי האישה, תמיד, מניעיה טהורים וזכים, בעוד הגבר מונע מאלימות סמויה המתבטאת בהעדר שליטה על עוויתות הגוף. האישה שצריכה להיות חלשה ומסכנה מתוארת, בהתאם, כמי שנכנסה לפאניקה שייקחו ממנה את הילד. את הרעיון של חלוקה חצי-חצי בילד, כך שאף אחד לא יתעוות, ואף אחד לא ישנא זה את זו, גולן תבורי בכלל לא מציגה כאופציה.

ישנו גם סיפור על סבא וסבתא שלא רואים את הילדים שלהם, כי האישה נעולה בדעתה שאת האבא וכל מי שקשור אליו יש לנתק מהילדים.  במקרה זה מבטיחה גולן תבורי לאישה שאין לה מה לדאוג.  לסבא ולסבתא יש זכויות מסוימות רק אם האבא ימות. מכיוון שסביר שהסבתא והסבא לא ימיתו את הבן שלהם, האישה חופשייה להמשיך בניכור הורי ההורים מנכדיהם.

רעל מגדרי שפומפם למוחות נשים דרך העיתון "לאישה"

למעשה הספר הוא איסוף מאמרים שגולן תבורי פרסמה ב"לאישה". כך הרעילה גולן תבורי עשרות אלפי נשים במשך שנים שכדאי להן להתגרש, ושתמיד הן יקבלו כל שיחפצו.  ניתן רק לנחש איך נראים פסקי הדין של שופטת זו, לאור אוצר המילים הנחות, והשימוש החוזר ונשנה באותם פעלים ושמות תואר.  מבחינתה מדובר בשליחות קטלנית למען נשים, כאשר הגבר היא מטפלת בהם בשיטת הסרט הנע.  המסר לגבר הוא ברור:  פנה מקומך, אל תפריע לאישה, מלא משאלותיה, ותן לגבר החדש בחיי האישה לגדל את ילדך.  בקיצור:  אבא כספומט, וילדים בלי אבא.

תגובה אחת בנושא 6/2012 אילת גולן תבורי דמויות פמיניסטיות שבלוניות וכתיבה דלוחה

  1. מאת תמר‏:

    הנה מישהי שכן אהבה את הספר: http://www.haderech.co.il/book25.html

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *