12/2014 גברים בהפקעה: חלוקת רכוש וחובות בגירושין

בתאריך 2 בדצמבר 2014 התקיים ערב עיון מס' 8 של הקואליציה למען הילדים והמשפחה בנושא "גברים בהפקעה:  חלוקת רכוש וחובות בגירושין".  עורכי דין רבים בתחום המשפחה מתלוננים כי בשם הפלייה מתקנת לטובת נשים, מפקיעים מהגברים רכוש, במילים אחרות מתבצעת במדינה הפקעת רכוש בשם אג'נדות פמיניסטיות-רדיקליות שאין להן כל קשר לשוויון בין המינים. הרכוש של הגבר נעלם, והאישה מתעשרת על חשבונו.

כנס גברים בהפקעה חלוקת רכוש וחובות בגירושין

עו"ד מירית ענתבי הירצתה על הקושי לעגן זכויות הנוגעות לרכוש מלפני הנישואין בהסכמים לאור מגפה של תביעות ע"י נשים בעיקר לבטל הסכמים, כי הם לא הבינו, כי לא הסבירו להם, כי לא קיבלו מספיק או אולי אפילו כי לא הרגישו טוב ביום החתימה.  אין זה סוד בקרב עורכי הדין העוסקים במקצוע שהמצב הנזיל שלפיו כל הסכם שמכין עורך דין עלול להיפתח  חושף את עורכי הדין לתביעות רשלנות.

עו"ד תמר הרפז הירצתה על הסוגייה איך קורה שכשישנם נכסים זוגיים לחלק בין בני הזוג, האישה כמעט תמיד יוצאת עם החצי שלה, ואולי אף הרבה יותר, וכשיש חובות לחלק, מפילים אותם כמעט ב 100% על הבעל.  עו"ד הרפז שואלת, ובצדק, איזה מין שיתוף זה אם הבעל יוצא עם 100% מהחובות, ובמקרה הטוב 50% מהרכוש, וגם זה אחרי שעורכי דין נגסו את חלקם ככונסי נכסים?  אחרי כל זה, אין זה פלא שהגבר נכנס לאיחוד תיקים בהוצל"פ ומשם באורח בלתי נמנע, היישר להליכי פשיטת רגל, שהם כמעט בלתי נמנעים.

בהמשך, עו"ד מורן שבתי, הירצתה על חוסר השוויון בהתייחסות שופטי המשפחה לחלוקת הרכוש ואיזון משאבים בין בעל לאישה, כאשר המזונות שנופלים תמיד על הגבר מרוששים אותו, ונוגסים בחלקו מהרכוש הזוגי.  עו"ד שבתי מלינה כי במקום שהרכוש המשותף יחולק אכן משותף, חדשות לבקרים אנו שומעים על חלוקה לא שוויונית שמפלה נגד גברים.  למשל, הכתובה שהיא מסמך בלתי שוויוני נוגסת מחלקו של הגבר בחצי מהרכוש.  הכתובה היא מסמך שמהותו החפצת נשים, ובכל זאת בית המשפט העליון קובע שזהו חוזה מחייב.  כנ"ל גם לגבי טענות אלימות כלפי האישה, שבמקרים רבים היא מפוברקת, ועדיין בית המשפט מוכן לנגוס בחלקו של הגבר מהרכוש.

עו"ד דיינה הראבן הגיעה לכנס על מנת להשמיע דעתה כי נוצר מצב אבסורדי בתחום קיום הסכמי ממון, ובקשות לביטולם.  זוגות מגיעים אחרי מאמצים כבירים להסכמי ממון, ואז פתאום האישה דורשת לבטל אותם, ובתי המשפט נוטים לאפשר לה להגיע להוכחות.  פירושו של דבר שהסכמי הממון הפכו נזילים.  רק לא מזמן, אישה מוערכת בתחום הקרימינולוגיה טענה שהיא סבלה מחרדת נטישה, והצליחה לבטל הסכם ממון.  בעקבות זאת הגיע נחשול של תביעות נשים לביטול הסכמים עליהם חתמו.  לעומת זאת גברים שהשאירו דירות ורכוש לאישה, ונותרו בלי כלום למחייתם, לגברים אומרים בתי המשפט שההסכם "נעול".   

הרקע לערב העיון "גברים בהפקעה"

המיתוס הגדול הוא שהרכוש תמיד מתחלק בין בני הזוג חצי-חצי, אולם בפרקטיקה הגברים נמצאים תחת מתקפה שבית המשפט יפקיע את רכושם לטובת האישה בדרך זו או אחרת.  זה מתחיל בכך שבתי המשפט דוחים את תביעות הרכוש לשלב מאוד מאוחר, כדי לתת למזונות המופקעים להצטבר ולאפשר לאישה לצבור סכומים שערורייתיים לטובתה בהוצל"פ.  בהרבה מקרים האישה נשארת בדירה, והגבר בחוץ.  הוא לא מקבל דמי שימוש שוטפים, ולהיפך עוד מחייבים אותו במדור.  אחר כך השופטים אומרים לגבר לשלם בעבור שמאי שבית המשפט בוחר, והשמאי עושק את הצדדים.  התהליך לוקח חודשים.

אחר כך לא מאפשרים לוגברלמכור את הדירה בעצמו אלא מוכרים אותה בכינוס נכסים, כאשר הכונסים גוזרים אחוזים נעים, בין 6% ל 8%.  אחר כך בית המשפט לא משחרר את הכסף לגבר עד שלא מעקלים לו מראש כמה שנים של מזונות.

כעת אנו נכנסים לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון מאפשר לבית המשפט לסטות מהחלוקה השוויונית, מטעמי צדק והגינות, ולהורות על חלוקת הרכוש לפי יחס אחר.  מסתבר שבתי המשפט מאוד יצירתיים בשימוש בסעיף זה, ואנו רואים פסיקות של 40%-60% וגם 30%-70% לטובת האישה כמובן.

אם לא די בכך, האישה פתאום טוענת שלגבר יש מוניטין.  אז צריך לברר אם יש מוניטין ואם כן כמה זה שווה.  השנה העבירו את חוק הפנסיה החדש.  האישה עכשיו מקבלת גם זכויות בפנסיה של הגבר.  ממש לפני חודשיים השופט נפתלי שילה אמר שהגבר גם צריך לשלם קנס, אם הוא הרוויח יותר מאשתו, ותחת הכותרת פערי שכר עתידיים, מחשבים לו עמה שכר הוא ישתכר עד סוף ימיו, מהוונים לו את זה, והיום הוא צריך לשלם, גם אם הוא חס וחלילה ימות מוקדם, ייהפך נכה או יקרה לו אסון אחר.  בית המשפט העליון הוסיף הלכה נוספת שגם כאשר יש מקרי אלימות קשים, אפשר להפחית את חלקו של הגבר מאיזון המשאבים, וכאן החשש שכל פעם אף האלימות ייהפך מקשה, לבינוני ואז גם אלימות קלה, שלא התרחשה בכלל, תפגע בחלוקה שוויונית.   כל זאת בניגוד למקובל שאלימות, אם הייתה כזו, צריכה להיות עילה נפרדת בתובענה נפרדת בנזיקין.

ומה עם הנכסים שהיו לפני הנישואין?  לכאורה אילו צריכים להיות מחוץ למצבת נכסי החלוקה, אבל גם אלו מתחילים להיכנס למסכת החלוקה תחת הכותרת חזקת השיתוף.  באים ואמרים לגבר, בזה שהתחתנת, התכוונת לשתף את האישה במה שצברת קודם לנישואין.  הוא יכול להכחיש עד השמיים, אבל מספיק שהאישה תתאר סיטואציה אינטימית ותגיד שהוא ,הבטיח" לתת לה את מה שיש לו, חצי מהנכסים טרום הנישואין נעלמים.  גם כאן זה התחיל בדירות מגורים, והתרחב יותר מאוחר גם לדירות להשקעה, ולנכסים מסחריים, שלפתע גם הם נכנסים למסכת החלוקה, כי האישה אומרת "הוא הבטיח לי".

ומכאן לחובות.  אם נשאל את האדם הסביר ברחוב, האם זוג שמתגרש מתחלק גם בחובות, סביר שהתשובה תהיה "ברור".  זה לא המצב בפרקטיקה.  אנו רואים אין ספור כתבי טענות בהם נשים טוענות "הנתבע הדיר את התובעת מעסקיו", "הנתבע לא שיתף את התובעת בעסקיו" או "לא יידע אותה" על עסקיו, וזאת כדי לבדל את האישה מהחובות.  כמעט תמיד בתי המשפט הופכים את נטל הראייה, ודורשים מהגבר להוכיח שהאישה התכוונה להשתתף איתו בחובות, והתוצאה שמפילים את כל החובות על הבעל.  מספיק שפעם אחת הגבר מצולם בקזינו של הפלגה לקפריסין, ומיד מתחיל מחול שדים של טענות שהבעל הוא "מהמר כפייתי", שהחובות הם בגלל התמכרות לז'יטונים או לאלכוהול, או כל דבר אחר שבא כוח האישה ממציא.

ולסיום נציין את המונח המעורפל שבתי המשפט משתמשים בו  הקריירה הלא מנוצלת של האישה.  פעם אחר פעם אנו רואים את הטענה שאילו האישה לא הביאה ילדים לעולם עבור הגבר, היא הייתה יכולה לפתח קריירה.  אף אחד לא שואל ולא בודק על איזו קריירה מדובר.  אף אחד לא דורש מאותה אישה שמתאוננת על אובדן קריירההוכחות שיכול להיות שהקריירה העסקית שלה הייתה יכולה להמריא מעל 6,500 ₪ בחודש, שזה מה שמחצית האוכלוסייה מרוויחה.  אפילו נשים ללא תעודת בגרות יכולות ליהנות מהטענה שבגלל הנישואין, הקריירה שלהם לא המריאה.  כמובן שאם גבר יבוא ויטען שבגלל האישה, התנהגותה, שהציקה לו, נדנדה לו ולא נתנה לו מנוח, הקריירה שלו "הלכה פייפען", שופט המשפחה ילעג על עצם העלאת הטענה, ויטיל הוצאות.

 

בשולי הערות אלה נציין שכעת עומד להיכנס לתוקפו חוק חובת גישור בגירושין.  הבעייה עם זה היא שהגשרות יהיו עובדות סוציאליות ללא הכשרה בענייני רכוש, נכסים וקריירה.  השאלה הגדולה היא מדוע לשכת עורכי הדין איננה מתערבת ומציעה שהגישור על הרכוש יהיה נפרד מהגישור ה"טיפולי, אצל העודות הסוציאליות ביחידות הסיוע ויתבצע ע"י עורכי דין?

שאלה נוספת המתעוררת היא מדוע ברבנות לא מציעים לזוג שמתחתן לגשת לעורכי דין ולחתום על הסכם שיקבע את המשטר הרכושי מרכוש?  כיום בחוגיםן הדתיים שוקדים על החתמת הגברים לפני הנישואין על חוזה "טרום נישואים" לפיו הם מסכימים לשלם קנס של 6,000 ש"ח עךלל כל חודש בו יעכבו את הגט.  מדוע לא מוסיפים להסכם הנ"ל סעיפים לבחירה ללגבי המשטר הרכושי שיחול, וכאשר הצדדים באים להתגרש שופט או שופטת, באים ומייחסים לגבר "כוונות שיתוף" שבדרך כלל מעולם לא היו לא?

עו"ד מירית ענתבי – בתי המשפט מפקיעים מגברים בגירושין רכוש וזכויות מלפני הנישואין

עו"ד מירית ענתבי בכנס "גברים בהפקעה" 2/12/2014, על הפליית גברים בתחום חלוקת הרכוש, על הפקעת נכסים של הגבר מלפני הנישואין ע"י שופטי משפחה, כגון דירות, מניות, אופציות, קריירה. מפקיעים לגברים רכוש ומעבירים אותו לנשים עלצניות או חמדניות, וכל זאת בניגוד למיתוס שבתי המשפט למשפחה מחלקים רכוש בין גרושים וגרושות בצורה שווה והוגנת.

עו"ד תמר הרפז:  המדינה מדרדרת גברים גרושים לחיים תחת חובות אסטרונומיים בהוצל"פ ובפשט"ר

 

עו"ד מורן שבתי: "המזונות ככלי לאי שוויון מגדרי בחלוקת רכוש ואיזון משאבים"

 

 

ביביליגרפיה לערב העיון "גברים בהפקעה"

מה אומר החוק: חוק יחסי ממון קובע משטר של איזון משאבים בין בני הזוג, המתבטא בכך שככלל "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג… זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כל לנכסי בני הזוג" (סעיף 5 (א) לחוק).

משטר זה של איזון משאבים על בסיס שוויוני חל ברגיל על כלל הנכסים, למעט החריגים המנויים בחוק (בסעיפי-משנה (1)-(3) לסעיף 5 (א) וכוללים נכסים שהיו להם ערב הנישואין או קיבלו במתנה או בירושה; גמלה מן המוסד לביטוח לאומי או גמלה או פיצוי אחרים בגין נזק גוף או מוות; וכן נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם).

סעיף 5 (ג) הוסף בתיקון ב 2009 מדגיש את תחולתו של עיקרון זה על מכלול נכסיהם של בני הזוג, לרבות זכויות שאינן זכויות קניין "מסורתיות", אלא זכויות בעלות אופי אישי הנובעות מעבודה וחסכון פנסיוני. המונח "כלל נכסי בני הזוג" הוגדר בסעיף זה, הגדרה על דרך ההרחבה – "לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות".

חריג מוגבל בהיקפו בסעיף 8 מקנה לבית המשפט סמכות בשיקול-דעת, בהתקיים "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" לקבוע חריגים לכלל של חלוקה שוויונית בנכסים, על דרך קביעת נכסים מסוימים ששווים לא יאוזן (סעיף-משנה (1)); קביעת יחס חלוקה שונה (סעיף-משנה (2)); קביעת שווי הנכסים בהתאם למועד מוקדם יותר (סעיף-משנה (3)); עריכת האיזון לפי היקף הנכסים במועד מוקדם יותר (סעיף-משנה (4)).

פירוק שיתוף כשהנכס רשום ע"ש השניים – נהוגה בקרב חלק משופטי בית המשפט לענייני משפחה לקדם פירוק שיתוף חפוז בדירת מגורים הרשומה על שם שני בני הזוג, בהתעלם מן ההיבט המשפחתי של הסכסוך ומבלי למצות או אפילו להתחשב בסיכוי להשגת שלום בית. בע"א 803/93 כליפא נ' כליפא, תק-על 94(2) ,710,705 (1994) בתגובה לטענת בא כוח האישה והילדים כי קשה לראות צדק בהוצאת האישה והילדים ממבצרם ולטלטלם לדירות אחרות: "טענה זו אין לה כל אחיזה לא בחקיקה ולא בהלכות של בית משפט זה לפיהן על פירוק שיתוף חלים דיני הקניין, ולצורך פירוק השיתוף דין שני בני הזוג כדין זרים מבחינת זכויות הקניין, כל זמן שאלו רשומות על שם שניהם."

חזקת השיתוף כשהנכס רשום ע"ש האחד – לפי שחר ליפשיץ היו 3 גלים של "פיתוח פסיקה" כולם לרעת הגבר. בשלב הראשון עד סוף שנות ה-70 התבססה החזקה על מודל  הסכמי  מצומצם  המבקש להגשים את רצונם המשוער של בני הזוג, מבלי להתייחס למטרות חברתיות של "הגשמה של ערכי הצדק והשוויון". הוחלה החזקה רק ביחס להיקף נכסים מצומצם, בעיקר הדירה המשותפת, ובצורה מוחלשת על נכסים עסקיים, אבל לא על נכסי פרישה.

בשלב השני  בשנות ה-80 עד בתחילת שנות ה-90 מודל נורמטיבי, שמשווה בין המשפחה לבין השותפות המסחרית-כלכלית.  כאן שוקלים שיקולי צדק במובן של הגינות מסחרית ושוויון כדי לבטא את "מאמצם המשותף של שני בני הזוג לרווחת המשפחה". זנחו את הדרישה להוכחה ספציפית של כוונת שיתוף, שהייתה נהוגה בעבר, והחלישו את הדרישה לאורח חיים תקין.  כעת מתבססים על ההבחנה בין נכסי המאמץ המשותף לכאלה שאינם "מאמץ משותף, המכונים נכסים חיצוניים או נכסים פרטיים.  למשל, נכסים מלפני הנישואים, ירושות ומתנות, אינם תוצר מאמץ משותף, לכן אין לראות בהם תוצר של השותפות המשפחתית אלא  נכסים פרטיים.

בשלב השלישי  מסוף שנות ה-90 פותח  מודל קהילתי של חזקת השיתוף.  כעת מסכימים מרבית  השופטים  להחיל את חזקת השיתוף גם על "נכסים חיצוניים" שלא הופקו במאמץ משותף של הצדדים.   מהלך זה משקף התפתחות אידיאולוגיה חדשה המדגישה היבטים קהילתיים.  במקום הבחנה ברורה בין צדדים נפרדים, עוברים ל"צורת חשיבה זוגית".

השלב הרביעי – איש הישר בעיניו יעשה.  ליפשיץ אומר שהמגמה הא להפוך את חזקת השיתוף לברירת המחדל, גם על דירות של הצדדים מלפני הנישואין וגם על נכסים מסחריים.  אנחנו כמובן לא מסכימים למגמה זו.  פרופ' שחר ליפשיץ מזוהה עם הזרם הפמיניסטי-רדיקלי שנילחם בשוויון אמיתי, ומייצר תיאוריות להפשטת גברים מנכסיהן והעברה מסיבית של נכסי גברים לידי נשים, כתיקון לעוולות היסטוריות ופשעים שפשעו הגברים נגד הנשים בימים עברו, כך הוא רואה את הדברים.

בפרשת קנובלר – יעקובי למרות נוסח החוק, השופטת שטרסברג- כהן הכירה באפשרות להכיר בהסדר שיתוף זוגי נקודתי, מכוח הדין הכללי (דיני חוזים והקניין) וזאת תוך ריכוך הדרישות הפורמאליות שקיומן היה מקשה על הכרה בשיתוף כזה אם לא היה מדובר במשפחה  כאשר הנכס רשום על צד אחד.  מדובר היה ברכוש שנצבר ממאמץ משותף של הצדדים ובבני זוג שלא התגרשו,  משום שהבעלים התנגדו לגירושים.  השיתוף מכוח הדין הכללי נהפך המקור המרכזי להחלת שיתוף זוגי בנכסי המאמץ המשותף על בני זוג שנישואיהם לא פקעו.

בפרשת אבו רומי, פתחה השופטת שטרסברג-כהן, פתח להרחבה דרמטית של השיתוף המבוסס על הדין הכללי  בקבעה שהלוגיקה המאפשרת הכרה בשיתוף מכוח הדין הכללי רלוונטית גם לגבי נכסים חיצוניים (כגון נכסים מלפני הנישואים).   לטענתה יש להניח שבאופן עקרוני עשוי אדם להסכים לשתף את בן זוגו בנכס הרשום על שמו גם אם נכס זה היה ברשותו לפני הנישואים, וגם לאחר שבני הזוג כבר התגרשו.  מדובר באישה מוסלמית שהייתה נשואה 14 שנים וגידלה 7 ילדים נושלה מבית המשפחה, שנבנה על קרקע פרטית וממשאבים פרטיים של הבעל.  הייתה עקרת בית.  האישה טענה שנוצרו מצגים שאפשרו לה להניח כי יש לה זכויות בדירה. תוצאת פסק הדין, שהשאירה את האישה ללא נכסים וללא מקור השתכרות עתידי, חרף תרומתה למשפחה במשך השנים.

בגידה: ראו: בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים – בגידה אינה "נסיבה מיוחדת" המצדיקה חריגה מאיזון משאבים שוויוני,  כפי שאף נפסק בעבר גם בכל הנוגע להלכת השיתוף ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829; ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג (3) 205.

זכויות סוציאליות: שיתוף הנכסים בין בני הזוג כולל גם זכויות סוציאליות הנובעות מעבודתם ( ע"א  841/87  רון נ' רון, פ"ד מה(3) 793 ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1) 602 (1992); בע"מ 10916/03 צה"ל נ' פלונית.

אלימות­ –  בע"מ 7272/10 – פברואר 2014, השופטת דפנה ברק ארז, שהשתמשה בסמכות המוקנית לה מכוח סעיף 8(ב) לחוק יחסי ממון, וקבעה איזון משאבים לא שוויוני בין אישה לבעלה. זאת, בשל אלימות קשה שהפעיל הבעל נגד אשתו, אשר הסלימה לכדי ניסיון רצח.  שניסה לרצוח אותה באמצעות דקירות סכין לעיני בנם בן ה-16. האיש הורשע ואף נדון למאסר ממושך של 13 שנים.  בית המשפט לענייני משפחה בחיפה כמו גם בית המשפט המחוזי בעיר דחו את טיעוני האישה, ובשני פסקי הדין שניתנו, הורו לה להעביר מחצית משווי זכויותיה הפנסיוניות לבעלה, באמצעות תשלום מידי וחד פעמי בסך 160,760 שקל, וכן להעביר לידיו חלק קבוע מהגמלה המשתלמת לה מדי חודש.  להשלמת התמונה נציין, שבנפרד, תבעה האישה פיצוי על הנזקים שנגרמו לה בגין התקיפה. התביעה הסתיימה בפשרה, לפיה הבעל ישלם לאשה 140 אלף שקל בלבד.

השופטת דפנה ברק ארז קבעה שחל כלל מניעות ספציפי, המונע ממי שביקש ליטול את חייה של בת זוגו ליהנות מזכויות פנסיוניות התלויות בעצם חייה. עם זאת, בנוגע לשאר הרכוש המשפחתי, ובכלל זה קופת הגמל וקופת ההשתלמות של הקורבן (זכויות שאינן תלויות בחייה) – החלוקה תתבצע בהתאם לחוק יחסי ממון – שווה בשווה.

נקבע כי יש להוכיח מעל לכל ספק כי בן הזוג נקט באלימות בדרגה קיצונית, באמצעות התבססות על פסק דין פלילי חלוט כנגד התוקף.  בכל מקרה כזה, יהיה על בית המשפט לבחון, האם האלימות החמורה והקיצונית לה טען הקורבן הייתה אירוע בודד או מסכת מתמשכת של אלימות והתעללות.

ככלל, אירוע אלימות בודד, חמור ככל שיהיה, לא יהווה הצדקה מספקת לסטייה מכלל איזון המשאבים השוויוני.  לעומת זאת, כאשר האלימות ליוותה את חייהם של בני הזוג כצל, יכול להימצא בסיס לטענה, כי התנהגות התוקף עלתה כדי שלילת אנושיותו של הקורבן לאורך כל התקופה שבה נצברו הנכסים, עד כדי הענקת "מגן" כנגד דרישת התוקף לזכויות בנכסיו האישיים של הקורבן.

פערי שכר עתידיים ספטמבר 2014 – תמ"ש  47769-01-12, השופט נפתלי שילה (שהוא מאוד אנטי-גברים) מציע לקחת את הפער שבין המשכורת של הגבר למשכורת של האישה, ולהעביר לאישה פיצויי אובדן השתכרות, וכל זאת בהנחה שאותה אישה תרמה לקריירה של הבעל, ולא פיתחה קריירה לעצמה.  מדובר בחלוקת "נכס" עתידי שיצמח בעתיד, ולא קיים, ולא ידוע אם בכלל יתקיים.

בחוק יחסי ממון שלפיו מחלקים את הנכסים בין הגבר לאישה יש 2 סעיפים רלבנטיים:  5 ו 8.   סע' 5 מגדיר מהם הנכסים שיש לחלק אותם כי הם נכסים זוגיים.  נכסים כאלה בדרך כלל מחשבים באופן חשבונאי ומזמינים חוות דעת שמאית.  בעבר, השופט צבי ויצמן כתב:  "המחוקק מנה בכלל הנכסים ברי איזון דווקא נכסים כספיים מוחשיים הניתנים לאומדן והערכה בתחשיב חשבונאי או אקטוארי פשוט יחסית ולא הכליל במסגרת נכסים אלו נכסים בלתי מוחשיים דוגמת – מוניטין, נכסי קריירה וכושר השתכרות… מכאן אתה למד כי הנכס העתידי, דוגמת כושר השתכרות, הינו נכס המשפיע על אופן ביצוע האיזון להבדיל מהיותו נכס אשר יש לאזן אותו עצמו באופן חשבונאי".

בסעיף 8, לעומת זאת, כתוב שאחרי שקבעו מה כלל מסכת הנכסים הזוגיים, אין חובה לחלק אותם 50%-50%, וניתן לשנות את החלוקה כדי לעשות צדק, מה שנקרא: "כלי אקוויטבילי=עשיית צדק לפנים משורת הדין".   פה, בסע' 8, אם יש פערים מאוד גדולים או איזה גורם מיוחד המצדיק לתת לבן זוג אחד יותר מ 50%, אפשר לקחת בחשבון את העובדה שיש נכסים עתידיים שיבואו לחלוקה של מה שהוגדר בסע' 5, אבל המחוקק ספציפית החריג את הנכסים העתידיים מסע' 5, כלומר אלה נכסים שאין לחלק אותם, אבל השווי שלהם יתבטא בשינוי האחוזים לחלוקה.

מה שהשופט נפתלי שילה מציע זה להתייחס לכל מה שנכלל בסע' 8 ויכול להשפיע על חלוקה לא שוויונית, כאילו זה מצוי בסע' 5 ולחלק אותו בצורה חשבונאית, כאילו זה ניתן למדידה, באמצעות שמאות והיוון.  כאן נשאלת השאלה מה היה קורה אם הבעל לא היה מתחתן איתה, והיה משקיע עצמו כל כולו לקריירה, האם אז היה יכול לייצר יותר כסף, כלומר הוא זה שנפגע בתקופת הנישואין, כי הקריירה שלו נבלמה.  במקרה זה הגבר גם טען שבגלל ההצקות שלה נפגעה לו הקריירה "אין אדם דר בכפיפה אחת עם נחש".

ציטוט לדיון:  "דבריו של האיש בכתב ההגנה כי האישה בעלת השכלה אקדמאית (שעולה על זו של הנתבע) וברוכת כישורים" דווקא מלמדים כי בפועל, הנישואין היטיבו את כושר השתכרותו של האיש על חשבון כושר השתכרותה של האישה, שלמרות כישוריה, היא לא הצליחה לממשם. אף אם אקבל את גרסת האיש, כי הוא היה שותף פעיל ומלא בגידול הילדים מלידתם, ברור כי האישה שלא עבדה באופן משמעותי ברוב השנים, הייתה המטפלת העיקרית והאיש עסק חלק נכבד מהיום בחברות והצליח עם שותפו להקים עסק משגשג".

הסכם ממון באופן כללי: הסכם ממון שאושר, על פניו תקף הוא, לאחר שעבר את "מסננת" בית המשפט. דהיינו, ככל שלא נפל פגם בהליך האישור, משמעות האישור שאכן הצדדים להסכם, הבינו תוכנו, משמעותו ותוצאותיו וכי אכן לכאורה כל צד חתם עליו מרצון חופשי וכפי שנקבע עוד ברע"א 359/85 קוך נ' קוך פ"ד לט(3) 421. וראו גם בע"מ (ת"א) 1242/04 פלוני נ' פלונית (23.5.05), שם נדרשנו להבחנה בין השגות על תהליך האישור לבין תקיפת ההסכם.

עושק בפרשת מחקשווילי, ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מחקשווילי (19.11.07), קבעה כב' השופטת ברלינר כי:  " עילת העושק, הינה אחד הביטויים הברורים לתפיסה העכשווית של דיני החוזים המציבה גם את הדרישה לצדק והגינות חוזית לצד מתן ביטוי לרצון הצדדים…   בהעדר רצון חופשי – החוזה פגום, כאשר 'הדרישה לפגם ברצון בעילת העושק ובעילה של השפעה בלתי הוגנת היא מתונה ומרוככת יותר מזו הקיימת בעילות המסורתיות (טעות הטעיה כפיה) הצירוף של תנאים גרועים עם פגם ברצון ולו פגם מתון הוא המצדיק את קיומה של עילת הביטול' … החשיבות היא בעצם ההכרה ביסוד מצפוני מוסרי וערכי שלאורו צריך להיבחן החוזה … כאשר הקביעה היא כי בנסיבות מסוימות, על-פי המדדים שנקבעו בעילת העושק לבחינתו של יסוד זה – ניתן יהיה לבטל את החוזה".

יתר על כן, נקבע שם כי שלושת רכיבי עילת העושק אינם רק מצטברים אלא שלובים זה בזה "וקיימת ביניהם תלות הדדית המתבטאת בכך שככל שמתקיים אחד היסודות באופן מובהק יותר כן תטה הכף לכיוון המסקנה שמתקיימים היסודות האחרים …" (פיסקה 12).  ע"פ השופט ריבלין, יש לבחון את הממד המוסרי שממנו יונקת העילה, בחינת סבירות תנאי החוזה, ואת סוג היחסים.

ראו גם:  ע"א 5490/92 פגס נ' פגס (29.12.94) " … עילת הביטול בשל עושק מניחה כי הצדדים חתמו על החוזה תוך ידיעת הנסיבות. אולם, החוק מוצא לנכון להתערב בכל זאת מטעמים של מוסר וצדק חברתי …".

ביטול הסכם ממון בגלל חרדת נטישה – מאי 2013, עמ"ש 1015-08 (שנלר, ורדי, רות לבהר שרון). בוטל הסכם ממון כי האישה הייתה בחרדת נטישה.  מדובר בפסיכולוגית ותיקה עם התמחות בקרימינולוגיה, שאינה לוקה בפגם זה או אחר, אשר הגיעה להישגים מקצועיים רבים. האישה נבדקה ע"י חברה למקצוע, סקסולוגית, אשר מצאה ש"בתחומים רבים של חייה מתפקדת המשיבה בצורה טובה, עצמאית וללא קושי מיוחד". ההסכם עצמו נוסח בנעמ"ת, עבר 3 טיוטות, נוהל מו"מ בין עורכי דין, כולל מפגשים, האישה שילמה את שכר הטרחה, וההסכם הוגש לבית המשפט לאישור.  כל זה לא הספיק כדי לקבוע שההסכם תקף, לאור טענת האישה שהייתה במצוקה נפשית, חרדת נטישה.  נטען שהיא פחדה שבעלה יעזוב אותה ויתגרש ממנה.

הסקסולוגית שפרה דיאור כתבה לבית המשפט:  האישה חוותה "חוויה של היותה נתונה בדילמת בחירה, מוסרית באופייה, שאין לה פתרון ראוי". "תחושת ערכה שלה, הייתה קשורה בהימצאות בן-זוג לצידה, וכי החשש והפחד מאפשרות של גירושין, גרמו לאותה פגיעה ביכולת השיפוט שלה ולתגובות לא שקולות שלה. משכך, בעת שחתמה על ההסכם, הייתה במצב בו ניכרת הייתה, פגיעה ביכולת השיפוט של המשיבה, וכי בעקבות הטיפול הפסיכולוגי בו מצויה המשיבה, היא נמצאת בתהליך של בניית אמון בעצמה וביכולותיה". "[היא עצמאית] ואולם, בתחומים שהם רגישים וקונפליקטואליים עבורה, הקשורים ביחסים בין אישיים ובמיוחד באינטראקציה עם בן הזוג שלה, בהם חרדת הנטישה מציפה אותה ותחושת הערך שלה מאוימת, היא נוטה להגיב באופן לא תואם והשיפוט שלה עלול להיפגע. נראה שהסכמתה לחתום על הסכם הממון נבעה מפחדיה ומקשייה ובראשם פחד הנטישה, שהיו בעלי עוצמה רבה והאפילו על שיקול דעתה והשיפוט שלה…"

הסכם ממון בוטל כאשר הצדדים שינו סטטוס מידועים בצבור לנשואים: נובמבר 2013,   עמש 26693-04-13  פלונית נ' פלוני (מח' ים, מינץ סובל, בזק-רפפורט).  אם הגבר והאישה חתמו על הסכם ממון לפני הנישואין, אז מרגע שהתחתנו הסכם הממון מתבטל אוטומטית.  הטענה היא שכאשר מתחתנים צריך הסכם ממון חדש.  כלומר על ידועים בציבור חלה הלכת השיתוף, ועל נשואים איזון משאבים, ואי אפשר לעשות הסכם יחסי ממון שחל גם על זה וגם על זה.  שאלה נוספת כמה זמן עבר מהחתימה על ההסכם עד הנישואין?  אם התחתנו תוך זמן קצר יכול להיות שההסכם יתפוש.  אם עברו כמה שנים (5) הסכם עם הידועה בציבור לא ישרוד את הנישואין.

 

הסכם ממון תקף במקרה של מיליארדר – פברואר 2014 – תמ"ש 46612-10-12 (שנלר, ורדי וחגי ברנר). תביעה של אישה שלישית נגד עידן עופר ל 3.5 מיליארד דולר בגין נישואין של 5.5 שנים, ן 3.5 שנות זוגיות כידועה בציבור.  640 מיליון דולר עבור כל שנת נישואין.  התביעה מבוססת על הלכה מירושלים, לפיה הסכם בין ידועים בציבור מתבטל מעצמו ברגע שהם מתחתנים.  הערעור נסב בעצם על השאלה האם כאשר חתמו על הסכם הממון הייתה גם ציפייה לנישואין, או שחתמו על ההסכם ללא ציפייה לנישואין.  אם הייתה ציפייה לנישואין ההסכם תקף.  אם לא הייתה ציפייה לנישואין ובכל זאת התחתנו ההסכם בטל.  נאלצו להביא את עוה"ד שניסחו את ההסכם, במקרה זה יוסי מנדלסון שהעיד נגד מרשתו, וטען שאמר לה "את נעולה בבטון".

בפסק הדין נאמר:  "מדובר בהסכם ממון מפורט, פרי עמל של ניסוח שהתגבש לאחר מו"מ ממושך, החלפת טיוטות ותיקונים אישיים שנעשו, שהוגש בהסכמה במשותף לאישור בית המשפט שבו מצוין באופן הברור והחד משמעי הנושא של הפרדת הרכוש המוחלטת בכל זמן ובכל מצב שהוא לגבי כל הנכסים לאורך כל ציר הזמן מלפני ההיכרות והקשר, המשך במהלך הקשר הזוגי וכלה בסיומו ובתקופה שלאחריו, כאשר הובטח כי המערערת לא תצא בידיים ריקות (בלשון המעטה) במקרה של פירוד….."

"במבוא להסכם הממון צוין מפורשות, כי "ולצדדים אין, עובר לחתימת הסכם זה כל רכוש משותף" (ה"הואיל" השלישי), וכי די בהצהרה שכזו לשלול את כל הטענות של המערערת על היחסים הרכושיים עובר לכריתת ההסכם. כן צוין מפורשות במבוא להסכם הממון, וכך גם בחלק מסעיפי ההסכם, כי ההסדרים והקביעות וההסכמות "…יהיו שרירים וקיימים לכל עניין ודבר, בין אם הצדדים יינשאו זל"ז, ובין אם לא" (ה"הואיל" החמישי). דהיינו, שצפו גם צפו נושא הנישואין, אלא ציינו שגם אם מסיבה זו או אחרת לא יינשאו, ההסדר יחול".

הרמת מסך הרכוש בין בני זוג – ינואר 2011, ה"פ 2599-01-10, לבעל חובות עקב הפעלת מסעדות והוא באיחוד תיקים. לאישה דירה שעל שמה.  הנושה טען שחלה הלכת השיתוף בין הגבר והאישה, והנושה מבקשת להצהיר שלבעל יש 50% מהזכויות בדירה כי היא נרכשה במאמץ משותף תוך כדי כוונת שיתוף.  הבעל והאישה טענו שמערכת היחסים בניהן מוסדרת באמצעות חוק יחסי ממון ולאור זאת "זכות העמידה" של נושה מוגבלת להוראות החוק, כלומר אם הצדדים הפרידו רכוש, הנושה לא יכול לבצע מעין הרמת מסך.   ביהמ"ש התמקד בשאלה העיקרית והיא מה הייתה כוונתם של בני הזוג עת רשמו את דירות המגורים רק על שמה של הנתבעת, האם מדובר היה ברישום מכוון, המעיד על כוונה להפרדה רכושית או שמה מדובר באקט אקראי.

ביהמ"ש קיבל את טענת בני הזוג כי ביחס לדירת המגורים הייתה הסכמה ספציפית, כי לא תיכלל במסגרת איזון משאבים ותישאר בבעלותה של האישה גרידא, כך שהבנק לא יוכל לעקל.   במילים אחרות, רישום הדירה ע"ש האישה לא נועד לצרכי התחמקות מנושים.  החלטה זו התקבלה חרף העובדה שהבעל הנישום, השתתף בתשלומי משכנתא ואו שיפוץ באחת מהדירות.

הברחת נכסים – תמ"ש י-ם 26473/97 פלוני נ' אלמונית, (15.6.04), שילוב גורמים של אלימות הבעל וניסיונות להעלים ממנה רכוש, הביאו לתוצאה של הפחתת חלקו בנכסי בני הזוג.  השופטת נילי מימון מנמקת את התוצאה, שהבעל לא יקבל כל חלק מזכויותיה הסוציאליות של אשתו בשל הברחת נכסים, ואילו ביחס לאלימות הפיזית והנפשית – האם בכוחם לשמש נימוק לחלוקת הרכוש כך שחלקה של האישה המוכה יהיה גבוה יותר, הושאר הנושא בצריך עיון.

מאוחר יותר בתיק שבו עו"ד יחזקאל אליהו (היום שופט) דרש חלוקה של 80%-20% (לטובת האישה) כתב כב' השופט דרורי, "גישתי היא, מבלי לקבוע מסמרות, כי, במקרים המתאימים, כאשר מוכחת אלימות פיזית ונפשית, ובמיוחד כאשר אינה חד פעמית אלא נמשכת, ניתן לעשות שימוש מושכל בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, באופן שייתן ביטוי לכך שמדובר באישה מוכה, והצדק מחייב כי במסגרת החלוקה של כלל הנכסים, החלק שיינתן לה – יהיה גבוה יותר, כגון: קביעה כי דירת המגורים תהיה כולה של האישה.

באותו תיק אומר דרורי: "טענותיו של עו"ד אליהו [בשם האישה] בפנינו כאילו "חלוקה של 50% לכל צד תביא לפגיעה ביחסי הכוחות בין הצדדים" – אינה מקובלת עלי. אכן, המערער עו"ד ואילו המשיבה פקידה, אך פער זה בין בני הזוג היה עוד לפני נישואיהם. בית המשפט, בעת גירושיהם, או ערב גירושיהם, אינו מוסמך ואינו רשאי לשנות את נקודת המוצא הכלכלית והעיסוקית של בני הזוג. לעניין זה השווה גם את דבריו של השופט י' כהן, לימים נשיא בית המשפט העליון, בפרשת אפטה (ע"א 595/69, אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1), 561, בעמ' 569, מול האותיות ו-ז): "ההלכות כפי שנפסקו אצלנו 'אינן מכוונות להתיר לקיחת רכושו של אחד מבני הזוג ולתתו לשני, כי אם לקבוע בצורה מציאותית למי הם שייכים'".

ועוד: "…..הטענה כי המשיבה נשארת עם שני ילדים, אין בכוחה לשנות את חלוקת הרכוש בין בני הזוג; לשם כך נועדו דיני המזונות, בהם נעסוק להלן. יתירה מזו, במקרה שלפנינו, כפי שכבר קבעתי לעיל מדובר בהחזקה משותפת של הילדים. לכן, גם מטעם זה, אין כל הצדקה לשנות את החלוקה השוויונית של רכושם של בני הזוג".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *