3/2014 – בחסות האפלה בית המשפט למשפחה

23/3/2014, בבית ברודט לתרבות יהודית ת"א התקיים ערב עיון מס' 5 של "הקואליציה למען הילדים והמשפחה ו"א' זה אבא" בו האירו הדוברים ניצוצות של אור על עוולות המתרחשות בדלתיים סגורות בבתי המשפט למשפחה. בהשתתפות עו״ד סוזי עוז סיני ארנייה, "גירושין, משטרה רווחה ותקשורת – מציאות או שקר"? עו״ד מירית ענתבי, "אבות, נשים ואחים בעל כורחם", עו״ד טלי גוטליב, "דלתיים סגורות והשתקת מתדיינים", עו"ד פיני פישלר על משטרת לואי דה פינס ויעדי הססטיסטיקה המגוכחים להגברת מעצרי השווא כדי להלל את המשטרה באמצעות סטטיסטיקה של בלופים, עו"ד איילה תל פז "על מזיקים וניזוקים במשפחה", אמיר שיפרמן ועו"ד מורן סמון על "סטראוטיפים במשפחה", עו"ד יניב מויאל "חוקים אנטי דמוקרטיים". האירוע בהנחיית עורכת הדין פנינת ינאי, ובהפקה וריכוז אקדמי של עו"ד צבי זר.

אות הוקרה מיוחד הוענק ע"י עו"ד שחר שוורץ לעיתונאיות מיכל יעקב יצחקי ונעמה לנסקי מישראל היום בעבור עיתונאות אמיצה, והתחקירים איפה הילד ואיפה הסעד? , ו תחקיר: טראומת מרכזי הקשר  .  (לצפייה: ‫נעמה לנסקי ומיכל יצחקי בראיון על על כתבות התחקיר על משרד הרווחה.)

 

בימ''ש בחסות האפלה_17.3

בפייסבוק:  https://www.facebook.com/events/352376931571428/

עו"ד פנינת ינאי:  מנחת הערב:  הערפל סביב תיקי המשפחה גדול מידי

אני שמחה לפתוח את הכנס החמישי של א' זה אבא והקואליציה למען הילדים והמשפחה, "בחסות האפלה בית המשפט למשפחה". אנחנו נשפוך אור על כמה פינות אפלות, שהם לא רק בבית המשפט למשפחה, אלא הרבה פעמים משולבים בתיקים פליליים, כי היום נראה שהדרך לגט עוברת דרך המשטרה.

נתחיל עם אמיר שיפרמן מייסד התנועה א' זה אבא, שיברך את הדוברים ואורחים, ובסוף הערב ידבר על הנושא הכאוב של שימוש בסטריאוטיפים בבית המשפט למשפחה, והכוונה לסיפורי שנות ה 50 ו 60 שהאישה הייתה עקרת ביית, והאבא היה המפרנס, והטענה שישראל היא מדינה של עקרות בית, שחוסמת נשים מלהתקדם בקריירה.  אנחנו גם נעניק אות הוקרה לעיתון ישראל היום על עיתונאות אמיצה, שהיו הראשונים שהעיזו לדעת בנושאים הכאובים הללו, וזאת דווקא בימים אלה שמועלית הצעת חוק לסגור את העיתון הזה.

בשנת 1995 הקימו את בית המשפט למשפחה ואיתו הגיעו גם הדלתיים הסגורות. לפני כן כל תיקי המשפחה היו מתפרסמים בשמות מלאים. עד היום עורכי הדין מצטטים הלכות כמו צינובוי נ צינובוי ואוחנה נ' אוחנה. הזוגות צינובוי ואוחנה היו אנשים מן הישוב שחיים בייננו, וגם הילדים שלהם חיים בייננו. השמות שלהם התפרסמו. עד היום אף אחד לא בדק איזה נזק נגרם להם או לילדיהם כתוצאה מהפרסום. ובכל זאת היום המערכת שומרת באדיקות על הדלתיים הסגורות בטענה ש"ייגרם נזק". בנוסף גם ביטלו את תחולת דיני הראיות והפרוצדורה בבתי המשפט למשפחה.

וכך יוצא שמה שהיה פעם הייתה כוונה טובה לשמור על צנעת הפרט, הפך לגולם הקם על יוצרו, ובעצם הדלתיים הסגורות נועדו להגן על המערכת, לשמור שלא ידלפו תלונות.  בחסות הדלתיים הסגורות נרשמים פרוטוקולים מצונזרים, לפעמים לא ניתן לעורכי דין לטעון ולהשמיע טיעונים, גברים טוענים שראיות שהם מביאים לא מתקבלות לעדות, שופטים מסרבים לאפשר לחקור פקידות סעד, פקידות הסעד מביאות עדות שמיעה המבוססות על שמועות ורכילויות, סכומים אסטרונומיים נפסקים בבת אחת, אבות מנותקים לפתע מהילדים, וכאשר מישהו מתלונן, אומרים לו שהוא עלול להפר את הדלתיים הסגורות. אפילו כאשר הוגשו תלונות לנציבות תלונות השופטים המגובות בהקלטות סודיות, התלונות לא נחקרות ועוד מאיימים על בעלי הדין שהם עלולים לעמוד לדין על ההקלטה.  כל זה גם מתערבב עם תביעות לשון הרע, שמשמשים עוד מכשיר לבלום את הביקורת.  פטפוט קטן באינטרנט עלול לגבות מחיר של עשרות אלפי שקלים.

עו"ד טלי גוטליב תציג את נושא הדלתיים הסגורות ואיסור פרסום. מצד אחד בבית המשפט הפלילי מפרסמים הכול ופוגעים בפרנסת הגבר, מצד שני בבית המשפט למשפחה כשפוגעים בו, הוא מוגבל באיסור פרסום. לאחריו עו"ד פיני פישלר, על משטרת לואי דה פינס, עו"ד סוזי עוז סיני ארנייה עו"ד מומחית בפלילים.

עו"ד פנינת ינאי:  פותחת את הערב

עו"ד טלי גוטליב:  "מה יש לפחד כל כך מפתיחת הדלתיים הסגורות במשפחה?"

 עו"ד סוזי עוז סיני ארניה:

המערכות הכושלות העוסקות בגירושין:  משטרה, רווחה, בתי משפט למשפחה ותקשורת:  מציאות ושקר

הערב אדון ביחסי הגומלין המורכבים והסימביוטיים שבין גירושין, משטרה, תקשורת ורווחה. נקודות ההשקה והתפר בינהן רבות וקשורות ראשית כל, בצורך לשיתוף פעולה הדדי בין המערכות הציבוריות הקשורות בטבורן אחת לשניה בסיטואציות בהן בני זוג מחליטים לפרק את התא הזוגי והמשפחתי ,ובקשר הבסיסי החולש על המערכות ציבוריות בעיצומו של הליך גירושין.

מטבע הדברים עסקינן בבית המשפט לענייני משפחה, בית המשפט הדן בהליכים פליליים, המשטרה, פקידי הסעד השונים ואנשי התקשורת. מחד, הצורך לשיתוף פעולה בין כל בעלי המקצוע האלה הוא הכרחי, אולם מאידך יותר מידי ידיים בוחשות בצלחת, כל אחד חושב שהוא מבין יותר טוב מהאחר והתוצאות הן הסלמה של המצב, הסתבכויות, עומס, המתנה של גורם אחד לגורם אחר שיאמר את דברו, וכך נוצר מצב שמרוב בוחשים בצלחת, הצדדים מקבלים פתרונות זמניים בשיטת פלסטר זמני, ותהליך הגירושין יכול להימשך שנים על גבי שנים, בעוד הרשויות ובעלי המקצוע מגלגלים אחריות מאחד לשני. במציאות החוקית של היום עם חזקת הגיל הרך והדין הדתי במזונות, זה כמעט תמיד לרעת הגבר.

במקום לשמוע ראיות או לשמוע מההורים ישירות, שופט משפחה מזמין תסקיר מעו"ס. רק לשם דוגמא המתנה לחקירה של פקידת סעד יכולה לקחת חצי שנה, ובזמן זה האבא לא רואה את ילדיו, או בקושי רואה את ילדיו. את זה למשל ניתן לפתור באמצעות טופס הרצאת פרטים ייעודי למשמורת, ומשמורת משותפת זמנית. כלומר במקום לערב פקידת סעד בכל מקרה, שתשמע סיפורים ותעלה על הכתב, הצדדים יכתבו מה שיש להם לומר ישירות לשופט, והשופט ישמע ראיות בהקדם האפשרי.

כמו שפקידות הסעד גורמות לסחבת, כאשר בתי המשפט מגלגלים אליהן את תפקיד ההכרעה, כך גם במישור הפלילי בתלונות אלימות במשפחה, המשטרה והפרקליטות מגלגלות את האחריות לבית המשפט באמצעות כתבי אישום, שבהרבה מקרים אין מקום להגישם. הבעיה המרכזית ביחסי הגומלין בין כל הרשויות ובעלי המקצוע הללו באה לידי ביטוי, ראשית, בהיבט של "האוטמטיזם" של החשיבה בה נגועים, פעמים רבות, פקידי הסעד מטעם הרווחה, החוקרים במשטרה, התובעים במדור תביעות של המשטרה והפרקליטות, הכתבים ואפילו העיתונאים, אשר ניזונים ממצוקות בעלי הדין אותם הם מסקרים.

התנהלותם של גורמים אלו במערכות השונות הללו מובילה פעמים רבות לקלות בלתי נסבלת של לחיצה על ההדק הפלילי, וזה כמובן פוגע בעיקר בגברים. ההנחה המושרשת, אחרי שנים של פרופגנדה מגדרית בלתי פוסקת הינה בדרך כלל, של "גבר חזק מול אישה חלשה", ועל כן יש להגן על האישה מפני "הגבר המאיים והכוחני".  יש וצריך ליתן לאשה ולילדים הגנה מצד המשטרה כמו גם הגנה משפטית ראויה, ואין ספק שנשים אלה מקבלות את ההגנה מהמשטרה, ובלשכות לסיוע משפטי של משרד המשפטים הן מקבלות ייצוג בחינם אם הן מצהירות על עצמן כנפגעות אלימות גם ללא מבחן זכאות כלכלי . אבל, לפעמים מייעצים להם לעשות את זה רק לצורך קבלת ייצוג בגירושין בחינם.  אלא מאי? אנו עדים בשנים האחרונות ליותר ויותר מקרים בהם נוכחנו לדעת על ריבוי תלונות שווא מצידן של נשים כלפי גברים דווקא בשבוע  שבו הן מגישות תביעות גירושין, משמורת מזונות וחלוקת רכוש – ואלה תלונות טקטיות מובהקות אשר נועדו, למעשה, להתיש את הצד שכנגד בהליכי גירושין.

תלונות שווא שכאלה מוגשות גם ע"י גברים כנגד נשים אולם נמצא כי רוב התלונות הטקטיות מוגשות על ידי נשים . לטעמי זה די שקוף שאם גבר ללא עבר פלילי וללא תלונות קודמות במשטרה מוזמן לחקירה במשטרה, ומייד ממטירים עליו את כל התביעות במשפחה, הרי שזוהי תלונה טקטית שמאפשרת לאישה לנקות את חשבונות הבנק, להעלים מסמכים ולגרום לגבר להתגונן מפניה כשהוא מחוץ לביית, וצריך לענות לבקשת מזונות זמניים תוך 10 ימים, ואפילו אין לו גישה למסמכים שלו, או לכסף שלו.

אותן תלונות שווא במשטרה שהן בדרך כלל בסמוך להגשת התביעות לגירושין מתגלות כחסרות כל בסיס ראייתי ואף יתרה מכך , הראיות מעידות על היות התלונות תלונות זדון שקריות המונעות ממניעים פסולים כגון נקמנות ,תאוות בצע, רצון לקבוע עובדות בשטח ולקבל משמורת יחידנית על ילדים וכהנה וכהנה, אינטרסים נסתרים ובלתי רלוונטיים לתלונה שהוגשה בפועל. הרבה פעמים הן מקבלות את העצות האלה מקליניקות שונות שבהן נותנים ייצוג חינם רק למי שמתלוננת על אלימות, מעורכי הדין, מפקידות הסעד שממתיקות סוד, ואפילו מחברות שכבר עשו את המסלול ויצאו ללא פגע. נוצר מצב שמי שלא מתלוננת מרגישה פריירית, שהיא מחמיצה משהו.

לעיתים אותן תלונות מוצאות מהקשרן או שהינן לחלוטין בלתי פרופורציונאליות לאירוע שאירע בפועל, כלומר האישה מנפחת דברים או זוטי זוטות, ולעיתים זו פרובוקציה מכוונת. וכאן נכנסים לתמונה כל אותם אנשי תקשורת, הצמאה לסיפורים עסיסיים, נוטפי דם וארס, במיוחד עת שמדובר באנשי ציבור וידוענים, ואז במדיה ¬ממהרים להדביק כותרות דרמטיות המתנוססות באותיות קידוש לבנה במהדורת החדשות המרכזית או בכותרת הראשית של עיתוני הבוקר, כאשר מושא הכתבה לא יכול בכלל להגיב, או שאפילו לא טורחים לנסות לקבל עמדה מבאי הכוח.

כסנגורית נתקלתי לא פעם בתלונות אשר נתגלו בדיעבד ככוזבות שהוגשו כאמצעי לחץ אסטרטגי וטקטי במהלך הליך גירושין, ותוצאתן היתה בסמוך להגשתן כמעט תמיד אחת: הגבר הורחק באופן אוטומטי מהבית, כלומר לא רק מן האשה אלא מילדיו וביתו הפרטי, מהרכוש ומהמסמכים שהוא זקוק להם, ולפעמים גם מהראיות המזכות (האליבי) ונפתח כנגדו הליך פלילי אשר נמשך זמן רב ומתבסס לא פעם אך על אותה תלונה ואותה עדות שמסרה האשה כנגדו בתחנת המשטרה. במהלך זמן זה אפילו אם הוא במעצר בית (במקרה הטוב) הרי שהוא מאבד את מקור פרנסתו (אם כי במקביל הוא כמובן ממשיך להיות מחויב בתשלום מזונות), נוצר נתק בינו לבין ילדיו אשר כמובן סובלים מהסתה בלתי פוסקת מצד האשה המתלוננת ,לעיתים גם בשמם ושלא על דעתם או הבנתם המובנית.

פעמים רבות אותו גבר שהינו עדיין רק בסטטוס של חשוד בלבד, מחויב לראות את ילדיו במרכז קשר – תחת עיניהם המפקחת ובהשגחתם של פקידי סעד, בטרם הסתיים בירור ראייתי משפטי מקיף. כלומר, רשות אחת מתלה את הפעולות שלה בתוצאות של רשות אחרות.  בית המשפט למשפחה משעה את הסדרי הראייה עד להתבהרות התמונה בתיק הפלילי, וכמובן שזה גורר תגובת שרשרת כי הדברים יצוינו בפרוטרוט בתסקיר פקידת הסעד, שאינה כפופה לדיני ראיות, והיא כך יכולה לתת גושפנקא לכל עדות שמיעה מכל סוג שנכנסת לבית המשפט בדלת הקדמית. דבר זה צורם מאוד לסנגורים פליליים אשר מורגלים בכך שבית המשפט אמור להקפיד על כשרותו וקבילותו של כל פריט מידע וכל ראייה.

כך נוצר יתרון אסטרטגי בהליך הגירושים למי שהגיש או הגישה את אותה תלונה.  שוטרים רבים מסרבים לקבל תלונות לרישום מגברים נגד נשותיהן. הן עושות זאת, תוך כדי נסיון לקבלת תשלומי מזונות ,רכוש או חזקה על הילדים במה שאני קוראת לו ה"מסלול המהיר אל הכסף".. Jackpot.  אני חייבת לציין, בצער, שבמקרים רבים המהלך הטקטי של תלונות שווא הינו בגיבוי ותיזמור של חברים וחברות למקצוע מתחום המשפחה, שהרבה פעמים יש להם אינטרס כלכלי בתוצאה כי הם עובדים על אחוזים או בונוסים, או מעוניינים בכינוס הדירה המשפחתית.

בתחנת המשטרה צריך לעשות הרבה יותר מאשר לכתוב "כמו תוכי" את מה שהמתלוננת אומרת. בהנחה שמדובר בתלונה ראשונה על גבר ללא שום תלונת אלמ"ב קודמת, זה צריך להדליק נורה אדומה שיש דברים בגו, במיוחד אם אין עדים, ראיות קונקרטיות לנזק גופני, או שזה מילה נגד מילה. ההמלצה הראשונה שלי היא לשאול את המתלוננת אם בכוונתה להגיש תביעת גירושין תוך 60 יום. כמו כן לשאול אותה אם התייעצה עם עו"ד או אנשים אחרים, מה הומלץ לה, ואם מישהו אמר לה לגשת למשטרה, או שבאה מיוזמתה, או באופן ספונטני. יש להזהיר אותה שהיא עשויה להיקרא לפוליגרף בימים הקרובים ולהחתים אותה על נכונות להיבדק תחת אזהרה שאם תמצא דוברת שקר, תלונתה תיסגר, ואולי אף תועמד לדין על השחתת משאבי המשטרה.

כפי שבית המשפט מטיל הוצאות על מי שמשחית את זמנו, גם במשטרה צריכים להבהיר למתלוננים השונים שהמשטרה היא לא "תוכנית כבקשתך", ואי אפשר לנצל את הרצון הטוב של השוטרים ע"ח הטיפול בשאר תופעות העבריינות.

כמו כן, אני ממליצה להוציא מכל מתלונן או מתלוננת בנסיבות של נורה אדומה, כלומר שיש אינדיקציות לתלונה טקטית, כמה שיותר פרטים על מי, מה ואיך קרה מה שנטען שקרה. יש לאתגר את המתלוננת ולעשות סימולציה של חקירה נגדית, שהרי בין כה וכה בסופו של דבר אמורה להיות חקירה נגדית, בסטנדרט של מעבר לספק סביר, ולכן חשוב ללכוד את רסיסי האמת בזמן אמת.

חשוב לציין כי נוכחנו כסנגורים להיווכח כי בשנים האחרונות קיימת מודעות רבה של גורמי התביעה בערים מסוימות לקבל את האפשרות שתלונות שווא כאלו מוגשות מטעמים אסטרטגיים וטקטיים בלבד, והדבר בא לידי ביטוי בנכונות מצידם להגיע להסדרים נוחים ומקלים במקרים מן הסוג הזה, לאחר הבנה שאותם כתבי האישום שהוגשו הינם למעשה כתבי אישום מנופחים. אלא שהסדר או עסקת טיעון הם לא זיכוי, והסדר נותר ככתם על מצחו של אותו אדם. בדרך כלל ההסדרים הללו נעשים כבר תוך כדי המשפט הפלילי עצמו בחלוף חודשים רבים ויותר מאז האירוע הנטען, ובכל הזמן הזה התוצאה מבחינת הגבר הינה עגומה, דרמתית ומצערת, כי במקביל בתיק הגירושין נצברים חובות, ונקבעות עובדות בשטח שקשה להופכן אחרי כל כך הרבה זמן.

ישנם גם גברים המגישים תלונות סרק ושווא כנגד בנות זוגם לשעבר, והמציאות מעידה על מקרים שנופלים לתיאור הקלאסי של אלימות גבר כלפי אישה ובפרט כשמדובר באלימות קשה ועבירות מין. אולם לדעתי ניתן, אפשרי ורצוי לסנן את המוץ מן התבן, כלומר לסנן את מתלוננות הטקטייות ממתלוננות אותנטיות. אסור לתת לסטטיסטיקה וסטראוטיפים מגדריים בנוגע לעבירות אלמ"ב ומין להכתיב את התוצאה מראש, בבחינת אמת מוחלטת ואבסולוטית, בכל מקרה ומקרה. לטעמי אין לתת לסטטיסטיקה להוביל לפענוחם של תיקי אלמ"ב. למשל, בכנסת מוציאים כל שנה דו"ח סטטיסטי על אלימות כלפי נשים, אבל מנגד הסטטיסטיקה לגבי אלימות כלפי גברים פשוט לא מפורסמת.

כמו כן אני סבורה שצריכה להיות מודעות כלל מערכתית – ציבורית, הן מצד המשטרה וגורמי התביעה והפרקליטות והן מצד גורמי התקשורת החורצים פעמים רבות דינו של אדם בטרם עת, לנתונים אלו בדבר תלונות שווא ולקיומן של אפשרויות אחרות.  לא יתכן שבמדינה דמוקרטית המושתתת על ערכים של שוויון, חופש, חירות ,אמת וצדק – התוצאה תהיה שבשל כעסן ומרמורן של נשים כלפי הגברים שבחרו מבחירה אישית ולגיטימית לסיים את קשר הנישואין עימן, ימצאו עצמם אותם גברים פעם אחר פעם בסיטואציה שבהן נטל הראייה מתהפך ונופל על כתפיהם בבחינת "לך תוכיח שאין לך אחות"! אומר אפילו יותר מזה: אישה לא חייבת להיות כעוסה או מרירה כדי להגיש תלונה. זה יכול לקרות גם משיקולים פיננסים נטו ובקור רוח.

כך למשל במקרים של אנשים נורמטיביים, ללא אירועים ותלונות קודמות, כאשר הסימנים בזירה מצביעים על יותר מאפשרות אחת – אין חובה לעצור דווקא את הגבר. אין חובה להרחיק דווקא את הגבר. כאן אני רוצה לציין שאני לא רואה כל פסול בהתקנת מצלמות בבית. יש טענה שהמצלמות האלה פוגעות בפרטיות של בן הזוג השני. אני חושבת שעצם הידיעה על קיומן תימנע פרובוקציות ותאפשר ניהול משק בית באורח סביר עד שיירגעו הרוחות, או עד שייפרדו דרכיהם כך או אחרת. קשה לי לראות איך אפשר לקשור גורל עם מישהו ובד בבד לעמוד על זכות לפרטיות ושמירת סודות. זה סותר את מהות הזוגיות.

בפועל, זה מה שקורה היום ואני סבורה שבעניין זה המשטרה והתביעה עובדים "על אוטומט" ,ועת שמדובר באנשי ציבור וידוענים , גם התקשורת פועלת פעמים רבות על אוטומט בהכרזתה של מסקנות מכריעות לכאורה , ומזיקות, בקולי קולות בגין אותה התנהגות שטרם נבחנה לגופה, וזאת תחת הכותרת הלכאורה לגיטימית של "זכות הציבור לדעת".בכך יוצרת התקשורת עיוות, אי צדק וחוסר שוויון לרעת אותם גברים שהופכים לא רק לקרבנות של אותה אישה נקמנית או תאוות בצע, אלא לקרבנות של המערכת הציבורית כולה המצטיירת כצמאת דם על גבם של מי שטרם הוכרע דינם באופן ברור וצודק.

הנחייה 2.5 מנוצלת לרעה ע"י נשים

דוגמא נוספת לאוטומטיזם של התביעה הינה הנחיה 2.5 של פרקליטות המדינה, אותה ניסחה מי שהיתה פרקליטת המדינה דאז, היום שופטת בית המשפט העליון הגב' עדנה ארבל ב 2002. לא ידוע שיש להנחיה זו אח ורע בעולם. הנחיה זו עוסקת במדיניות העמדה לדין של עד במשפט או מתלונן אשר חזר בו במשפט מעדותו במשטרה, אבל היא מתפרשת במשטרה ובפרקליטות כפטור גורף למתלוננות אלמ"ב ומין.

ככלל, ניתן להעמיד עד שמשקר למשטרה לדין בהתאם להוראות סעיף 240 ו – 243 לחוק העונשין. ההנחיה מפרטת מהם סוגי השיקולים שצריכים להנחות העמדה לדין במקרה כזה. סעיפים 9 ו – 10 לאותה הנחיה עוסקים בעדים ומתלוננים שחזרו בהם מעדותם, בעבירות מין ואלימות. בסעיף 10 להנחיה נקבע כי:

"רק במקרים נדירים ביותר יש מקום לניהול הליכים פליליים נגד העד במקרה זה ובוודאי שאין לעוצרו לצרכי חקירה. מובן כי עדיין יש מקום לנהל חקירה שתחשוף האם הודח הקורבן לחזור בו מעדותו במשטרה, ואם כן מי האחראי לכך".

הנחיה זו יוצרת למעשה מצב בלתי נסבל שלעולם לא יוגש כתב אישום כנגד מתלוננת שחזרה בה מעדותה, גם במקרים בהם ברור כי החזרה בה אינה נובעת מלחץ שהופעל עליה, אלא פשוט ממקום מצפוני משום ששיקרה. ויודגש: ברור לחלוטין שאם הופעל על מתלוננת לחץ לחזור בה מעדותה יש להעמיד לדין את האחראי לכך. אבל אם לא הופעל לחץ? אם היא שיקרה במשטרה? אין מעמידים לדין!? הייתכן?

ההנחיה למעשה מעניקה למתלוננות שקריות (ולמתלוננים שקריים גם כמובן) חסינות מפני העמדה לדין. אין שום מחיר לשקר. אין שום שטר ששוברו בצידו. כאשר מתלוננת יודעת שלעולם לא תיחקר ובוודאי שלא תועמד לדין, וזה נותן תמריץ חזק להגיש תלונות שווא שכן במקרה זה השקר משתלם.

אני סבורה שההנחיה איננה מידתית ומהווה מראה נוספת לאוטומטיזם בו נגועה המערכת הציבורית. לכל הפחות אני מוכנה לומר שאם אולי ההנחייה הייתה רלבטית איכשהו לפי 10 שנים, כיום היא מחטיאה את מטרתה, כי מרוב שימוש לרעה, האימון במתלוננות האותנטיות קטן.

אין ספק שהדחה של עד צריכה להיחקר וצריך להעמיד לדין את האחראי להדחה. אך במקרה שלא היתה הדחה, במקרה שהיה שקר מפגיע של המתלוננת, מדוע שלא תישא בתוצאות מעשיה? מדוע שלא תעמוד לדין? אני מאמינה שמבצע אחד בו יבחנו כל התיקים שנסגרו בשנה שנתיים האחרונות מחדש, ותועמדנה לדין כל מי שבשיקול דעת מקצועי ניצלה לרעה את שירותי המשטרה, יגרום לסינון טבעי של מתלוננות הכזב.

יחסי התקשורת והמשטרה ע"ח מושתקות החשוד

לטעמי יש קשר טמא בין המשטרה והתקשורת. אלה גופים שניזונים זה מזה על חשבון העובדה שהחשוד מושתק מלהגיב. המשטרה מזינה את העיתונות להאדרה עצמית של המדליף, והעיתונות ניזונה מסיפורים צהובים. החשוד לעומת זאת אם יפתח פיו עלול למצוא עצמו מואשם בשיבוש חקירה. נקודה נוספת שאני רוצה להצביע עליה הינה מושתקותו של החשוד בהליך הפלילי לעומת הקשר הטמא שבין המשטרה לעיתונות. אין לי שום טענה בהקשר זה לעיתונאים. הם צריכים לפרסם את המידע שהם מקבלים ואין להם בעניין הזה שום חובה שהיא פרט לחובותיהם כלפי המקורות ולחוק האוסר איסור פירסום זהותם של חשודים.  לעומ"ז יש לי טרוניות חריפות כלפי המשטרה. אני סבורה שהמשטרה ובעיקר בכיריה מנצלים לרעה את העיתונאים ומדליפים להם פרטים ופרטי-פרטים מתוך חומרי חקירה החסויים. בתמורה העיתונאים "מצ'פרים" את אותם קצינים/אנשי משטרה בפידבקים חיוביים ודיווח אוהד באופן פומבי ומוצהר, ורוח גבית במאבקים הפנים-משטרתיים על קידום ותהילה.

יש תופעה של "עיתונאי חצר" ידועים.  קצין כזה או אחר מדליף לאותו עיתונאי חצר והעיתונאי, בתמורה, מפאר בעיתונות את מעללי אותו קצין משטרה/חוקר/תחנת משטרה ספציפית. זה לא סוד.  במקרים רבים הדלפות אלה מתוך חדרי החקירה פוגעות בחשוד כיוון שמצטייר רק צד אחד של התמונה והחשוד מושתק ואין לו למעשה שום אפשרות להביא את גירסתו המלאה לציבור מפאת חשש לשיבוש הליכי חקירה. החשוד עסוק במאבק המשפטי והחקירתי, שעולים לו ממון ואנרגיה רבים ומותיר אותו לעיתים חסר יכולת להתמודד עם הפומביות התקשורתיות, והפן התקשורתי מקבל רק כיסוי חד צדדי ולקוי כך שפניו של החשוד מושחרות בעיני הציבור השלם ונוצרת התחושה הציבורית שמה שפורסם הינו מבוסס ואמת,שהרי "אין עשן בלי אש" .

יש שימוש יתר במנגנון חשש לשיבוש החקירה. הרבה פעמים זו רק דרך לחסום מהחשוד גישה לראיות מזכות, לאליבי, לאיסוף ראיות מזכות בזירה, ולעדים פוטנציאלים להגנה. דומיניק שטראוס כהאן למשל, אם היה נתבע בישראל לא היה יכול להגיע אל הראיות שזיכו אותו כאן בגלל שימוש היתר ב"שיבוש חקירה".  אני גם חושבת שנעשה שימוש יתר במעצר לצורכי חקירה על בסיס חשד ערטילאי לשיבוש חקירה, במיוחד בתיקי משפחה שבהם לבני המשפחה יש סיבות שונות להיפגש או לתקשר זה עם זה, למשל בקשר לילדים הניצבים בתווך.

הדלפות המשטרה לתקשורת:  יחסי ציבור ע"ח זכויות האזרח

עסקינן ביחסי ציבור על חשבון זכויות חשודים. כך נחרצים גורלות של אנשים בתקשורת במסלול אינסטנט "משטרה-תקשורת", במקום להשקיע את העבודה הנדרשת באיסוף ראיות להתרחשות עבירה ולהוכחתה במסלול הרגיל "משטרה-בית משפט".  ההדלפות הבלתי פוסקות הללו כזרם שוטף, גורמות עיוות דין לחשוד, ומעבר לכך הרי שהם פוגעות גם במשטרה עצמה. ראו למשל את פרשת הבר-נוער. לאחר הפיענוח התקשורתי ה"הרואי" כביכול, אצה רצה המשטרה למסיבת עיתונאים עמוסה מדלת אל דלת כשהמשטרה מתגאה בפיצוח.  הבלוף התפוצץ למשטרה בפנים, עת הסתבר שעד המדינה לא אמין, והמשטרה לא טרחה לחפש את הראיות המזכות בווצאפ עליהן דיבר החשוד פליסיאן.   מחריד לחשוב מה דבר כזה עושה לתדמיתה של המשטרה שמתגאה, מספרת ומשוויצה בקולי קולות, על גבי דפי העיתונים כולם, ולבסוף הכל מתמוטט כמגדל קלפים שקרס.  או אז הפרקליטות מתפארת ב"אנושיות מדומה" המיוחסת ליכולת לסגור את התיק מבלי להודות בטעות ולומר I’m sorry.

יוצא שהמשטרה נראית כמו השוטר אזולאי וכל זאת בשל נסיונות לרתום את העגלה לפני הסוסים תוך רצון להתפאר בפני הציבור, פעמים רבות על חשבון זכויותיהם של חשודים ועצורים. כך בפרשות רצח, כך בפרשות הטרדה מינית, וכך גם בתיקי אלימות במשפחה.

ההטרדות המיניות ככלי טקטי

נעבור להטרדות המיניות, כאשר פרשה רודפת פרשה. גם הדלפת פרשיות עימנואל רוזן ,שרון גל, אייל גולן וירון ברלד , אשר הסתיימו בסגירת התיק כנגדם בעילה של חוסר ראיות, לא הוסיפו מכובדות לתדמית המשטרה. בפרשיות רבות שכאלו ידם של העיתונאים ואנשי התקשורת תרמה לצליבתם של אותם דמויות ציבוריות ,ידוענים ואמנים שנצלבו בעיניהם של הציבור, בטרם הובררו העובדות לאשורן תוך גרימת נזק נפשי, כלכלי ומשפחתי לאותם פרטים שהתקשורת מוצאת עניין בהם, נזק שהינו פעמים רבות נזק בלתי הפיך. פעם המשטרה הייתה עושה "מצעד בושה" Walk of Shame לחשוד כאשר מצעידים אותו עם אזיקים מול המצלמות. היום המשטרה איבדה את הבושה ומדליפה ישירות מחדר החקירות, עוד לפני ההצעדה הראוותנית.

דוגמא נוספת לתאוות הפרסום המעבירה את המשטרה על דעתה, היא הנושא של המלצות משטרה בתום תיקי חקירה. המשטרה נוהגת עד היום, בעיקר בתיקים תקשורתיים, לדווח כי סיכום החקירה הינו כי היא ממליצה להעמיד את החשוד לדין.

על פי הנחיה מס' 4.1003 שהוציא היועץ המשפטי לממשלה ("קווים מנחים לגורמי האכיפה בדבר פירסומים בחקירות") אסור למשטרה להביע דעה בתקשורת באשר לאשמתו של החשוד או לפרסם את סיכום תיק החקירה, למעט במקרים של חקירות שיש בהן עניין ציבורי מיוחד ששם נדרשת הסכמת פרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה לכך. כמו כן צריך לתת לחשוד הודעה מוקדמת על הכוונה לפרסם. על אף האמור, המשטרה עדיין ממשיכה לפרסם המלצותיה,באופן שיטתי ופסול, ללא קבלת הסכמה מוקדמת של הנ"ל, ובוודאי ללא הסכמה של החשוד. דוגמת פרשת עמנואל רוזן (המשטרה סברה שיש להעמיד אותו לדין, פירסמה זאת, אך הפרקליטות סברה ההיפך, והתיק נסגר מחוסר ראיות). ואני שואלת מה מניע את המשטרה לפרסם המלצות כאלה בניגוד לעמדת היועץ המשפטי אם לא אותה תאוות פרסום.

הנה כי כן: אנו הסנגורים ראינו די הרבה פעמים כי המשטרה בדרך כלל, ממליצה להעמיד לדין, בין השאר מטעמי כסת"ח וניפוח תקנים ויעדים, ואילו כשמגיע התיק לפרקליטות, זו , לעיתים, ממליצה דוקא את ההיפך, כלומר לסגור את התיק, והרי זו דוגמא נוספת לאותו אוטומטיזם של מחשבה ופעולה מצד המשטרה שמותירות כתם שחור ברישומו של החשוד.

אני סבורה כי יש לאסור על המשטרה להתראיין על דרך קיום מסיבות עיתונאים דוגמת פרשת בר נוער, או לפרסם פרטים כלשהם בתקשורת מתוך תיקים בהם מתנהלת חקירה פלילית אקטיבית. זה גם לא מצטלם טוב. זה נראה סובייטי ומאולץ. המשטרה צריכה להסתפק בהודעת דובר פורמאלית ויבשה כגון "החקירה בעיצומה או החקירה בעניין כלשהו נסתיימה ואם הפרשה פוענחה והמשטרה סבורה שיש בסיס לכך להודיע כי התיק הועבר לפרקליטות". זאת ותו לא!

כאן נכנס תפקידה החיוני של מח"ש, אשר חייבת להקפיד ולחקור לעומק כל אימת שהדלפות מתבצעות ממקורות פנים משטרתיים, ולכל הפחות לדאוג להעמיד לדין משמעתי את אותם שוטרים שמדליפים חומרים מתוך תיקי חקירה , בגין עבירת הפרת אמונים והתנהלות פסולה. עצימת העיניים השיטתית הזו שבה נוקטת מח"ש לא יכולה להימשך.

כאשר המדינה רצתה לגלות מי הדליף את הממצאים מתיק החקירה נגד אריק שרון בפרשת האי היווני היא הפעילה את כל האמצעים הדרושים, כולל חקירת שב"כ, ובדיקת פוליגרף לכל המעורבים בתיק, עד אשר מצאה כי המדובר היה באחת הפרקליטות שטיפלו בתיק. אותה פרקליטה הועמדה לדין ושירותה בפרקליטות הופסק. משמע – כשרוצים לחקור עושים כן וללא כל רחמים.  הקשר הפסול הזה ,שבין משטרה לבין עיתונאים חייב להיפסק, לא רק מן הטעם של הפגיעה בחשודים אלא גם מהטעם של הנזק התדמיתי שנגרם למשטרה כאחת מן הזרועות הממשלתיות שהציבור אמון עליהן ותקינות של רשות מנהלתית מן החשובות במדינה.

שמעתם לפני את עוה"ד פיני פישלר המלומד,המכהן כיום כיו"ר ועדת המשטרה של הלשכה, ושירת בעבר כקצין חקירות ביאח"ה, מוציא מידי חודש בחודשו דו"ח בצורת חוברת אודות אי תקינותן של הדלפות משטרתיות המודלפות באופן מתמשך ובלתי מבוקר – דבר אשר מטבע הדברים פוגע באופן נחרץ בזכויותיהם של אזרחים נחקרים ומשפחותיהם. חורה לי שאת הביקורת על המשטרה צריכים לעשות אנשים פרטיים על חשבון זמנם הפרטי. נתון נוסף אשר נבדק על ידו הינו כי המשטרה סוגרת ,לא פעם, תיקי חקירה בעילות סרק ועושה זאת לצרכי סטטיסטיקה בלבד, ומקום שחובה עליה לחקור ולנסות לרדת לחקר האמת – היא אינה עושה כן, היא נמנעת מלחקור, מתרשלת במילוי תפקידה ונמצא כי לעיתים אף מתנהלת על דרך של "המטרה מקדשת את האמצעים "-דבר היוצר עיוות ראייתי של חומר החקירה ובכלל זה חומר הראיות המונח בפניה.בדרך זו מוכתמים עשרות אלפי נשים וגברים ברישומים פנים משטרתיים ורישומים פליליים כפרי יעדים סטטיסטיים. התנהלות מכתימתה את אותם אנשים במאגרים ממשלתיים באמצעות טביעות אצבע ותמונות אלבום, ופוגעת ביכולתם להתפרנס.

כתבי אישום:  ניפוח, הפרזות ובומבסטיקה

בעבודתי אני רואה שגם כתבי האישום המגיעים בסופו של דבר לפתחם של בתי המשפט מצד גורמי התביעה הינם פעמים רבות מופרזים בשל עיוות עובדתי, וזאת במטרה ליצור נקודת אחיזה נוקשה יותר כנקודת התחלה בניהול מו"מ להסדר. כלומר התביעה הרבה פעמים מנפחת את כתבי האישום, לצורכי מו"מ על הסדר טיעון שבו היא כביכול יורדת מהאילן הגבוה, ולא נאלצת להוכיח את יסודות העבירה.

המסר שלי הינו ברור ,חד וקולע – חובה עלינו , לא רק אנו הסנגורים , אלא כל מי שנוטל חלק במערכת הציבורית, ואמון על אמון הציבור במערכות הציבוריות בהן עסקינן ,בין אם זהו חוקר במשטרה ,תובע, שופט , פקיד סעד או קצין מבחן ,לשמש כשומרי סף של תקינות המערכות ולפעול כנגד גילויה של שחיתות מנהלתית מכל מין וסוג שהוא בתוכן. להוסיף מסקנות על בלימת תלונות השווא, ביטול הנחיה 2.5 וההנחיות הפנימיות של המשטרה למעצרים אוטמטיים.

עו"ד פיני פישלר:  

פרק א:  משטרת ישראל מהללת עצמה באמצעות "יעדים" של מעצרים עד תום ההליכים

עו"ד פיני פישלר לראשונה נחשף בציבור על מאבקי הגירושין שלו.  גרושתו עשתה לו רישום פלילי באמצעות תלונת שווא.  פישלר לא נרתע ועתר לבג"ץ לשינוי הוראות המרשם הפלילי.  במסגרת הגירושים כפו עליו להשתתף בטיפולים תרפים ב"מכון שלם", המכון של ד' מרדכי שרי, מי שהורשע במתן טיפולים ארוטיים למטופלות.  התיק עלה וירד בסולמות הערכאות עד שהעליון קבע שפישלר צודק, והמכון לא היה מוסמך לתת הת הטיפולים שנתן.  ביינתיים הילד שלו הגיע לגיל 28.

חוץ מההתוודות הפרטית, עו"ד פישלר עוקב אחר עלילות המשטרה, ומפרסם אותם בדו"ח משטרת לואי דה פינס, ויומית בפייסבוק.  איך יש לו זמן? לא ידוע.  תותח על.  כאן תוכלו לשמוע אותו מספר על הסתאבות המשטרה אשר מאדירה עצמה באמצעות בלופים סטטיסטיים, כאשר מדידת כמות האנשים הנעצרים, ובמיוחד כמות עצורים עד תום ההליכים, נראית בפני המשטרה כ"יעד" ליצירת מראית עין של מיגור הפשע.  על הדרך, זכויות האזרח נרמסות, והמשטרה לא עושה את תפקידה, שיטור ותפיסת עבריינים.  היא נטפלת לאזרחים תמימים, כאלה שקל לתפור להם תיק, ומה יותר קל מאשר אבות נורמטיבים בהליכי גירושין.  כך עושה להם המשטרה כתם פלילי לכל החיים, וכל זאת בשם היעדים ההזויים של הגדלת סטטיסיקת המעצרים.

,,,

פרק ב':  עו"ד פיני פישלר, 23/3/2014

עו"ד פיני פישלר – הרצאה מלאה

עו"ד מירית ענתבי על גניבת זרע: "משפחה בעל כורחה.  אבות, נשים, אחים בעל כורחם ומה שביניהם"

משפחה בעל כורחה, שהינה תוצר של מעשה גניבת זרע, זהו נושא מורכב המכיל עולם ומלואו, ובאופן אישי יש לי הרבה מאד מה לומר לגביו. אולם מפאת הזמן הקצר שהוקצב, אנסה להציג בראשי פרקים סוגיה נקודתית – התוצרים וההשלכות של משפחה בעל כורחה על כלל המעורבים ב"משולש הילודה" – קרי האב בעל כורחו, בת זוגו -האשה בעל כורחה, ילדיהם -האחים בעל כורחם, האשה הנוספת והילדים מאשה זו, שאף הם אחים בעל כורחם. כמובן, שישנו מעגל רחב יותר, של סבים וסבתות, אחים, אחיינים ובני משפחה נוספים, שגם לגביו לתוצרי המעשה השלכות כבדות משקל.

לצורך הבנת העוצמה הגלומה במונח "משפחה בעל כורחה" – אני רוצה לפתוח דווקא בציטוט חלקי מדברים שנאמרו לי בשיחה עם הלקוח הראשון שלי בנושא זה, שבמקרה שלו גם הגשנו תביעה תקדימית במדינת ישראל, ולמיטב ידיעתי גם בחו"ל. דבריו אף הוו את נקודת המפנה מבחינתי באופן אישי. ואלו הדברים:

"בוצע כאן אונס.. שהוא תוצר של הפיכתי לאב בעל כורחי בכפייה, על כל המשמעויות הנפשיות והכלכליות הנלוות לכך. יתרה מזו, מדובר בכפייה מתמשכת – לא נאנסתי פעם אחת אלא אני נאנס כל יום מחדש מעצם הידיעה על קיומם של הקטינים שלא הייתי מעוניין בלידתם, וכל חודש עת מאלצים אותי לשלם לאונסת בגין האונס שהיא ביצעה כנגדי.."; משפט נוסף שאמר אותו גבר – "זה לא רק המקרה הפרטי שלי…כולם מסתתרים תחת עקרון טובת הילד אבל דווקא המצב המשפטי הנוכחי פוגע בעקרון זה בצורה הקשה ביותר, ואני שם לי למטרה – למגר תופעה זו בשם אותו עקרון, לטובת אותם קטינים שטרם נולדו…אין זה משנה כמה ארוכה תהיה הדרך או במה יהיה כרוך הדבר…אנסה בכל דרך למנוע מקטינים נוספים חפים מפשע לסבול".

הזעזוע הקשה וההבנה כי יש לפעול דווקא לטובת אותם קטינים גרמו לי לשינוי מוחלט בתפיסה, וזאת על אף היותי אשה, ואם לילדים שאני מברכת יום יום על קיומם. עלתה בי דווקא מחשבה על בני שיושב באולם, באותה עת חייל כבן 20, ונחרדתי מעצם המחשבה שאני כאם שאמורה לגונן עליו מפני כל דבר בעולם באמצעות הקניית כלים מתאימים, אין לי יכולת לעשות זאת במקרים כגון אלה. וזה מביא אותי לסיבות להעדר היכולת שלי.

בקליפת האגוז על המצב המשפטי בארץ ביחס לגניבת זרע

החוק במדינת ישראל ומערכת בתי המשפט, בכל הכבוד הראוי, לא פועלים למיגורה של התופעה, ופועל יוצא מהעדר החקיקה, והמדיניות השיפוטית הנוהגת, הוא עידודה של תופעה זו.  בארץ, עד היום, נדחו מרבית תביעות הגברים כנגד נשים בגין נזק ממוני הגלום בתשלומי המזונות. כך גם בארה"ב. ככלל, נטל ההוכחה הכבד אינו מאפשר לגברים להוכיח תביעותיהם, מה גם שעסקינן במתרחש בחדרי המיטות, אשר מטבע הדברים, רב החסוי בהם על הגלוי.

כיום, האבסורד טמון בכך, שאנו, כחברה, רואים בחומרה פחותה את התופעה של גניבת זרע, מאשר אי-חבישת קונדום בזמן קיום יחסי המין.  אגב, גם פסק הדין שניתן לאחרונה, {ע"י השופטת חנה ינון) שאני בראש ובראשונה מברכת עליו, והוכתר כתקדים, איננו בעצם תקדים, גם במקרה זה ניתן פיצוי של עשרות אלפי שקלים בודדים בגין הנזק הגלום בתשלומי המזונות אשר כידוע אלו מסתכמים לאורך השנים בסכומי עתק. מה גם שהיו מקרים, מעטים אמנם, בעבר בהם חויבה האשה בפיצויו של הגבר בגין הנזק הגלום בתשלומי המזונות.

החוק הפלילי איננו מכיר בסוג גניבה שכזה. אף לא קיימת עבירה אזרחית בגין ביצוע מעשה זה. אין בחוק הישראלי הגדרה משפטית כלשהי למונח גניבת זרע או "נטילת זרע" ברשלנות, בשוגג או שלא בידיעה. במצב דברים זה, גניבת זרע הוא מונח המתאר תחושה אישית, סיטואציה חברתית, מצב נפשי וכיו"ב של גבר שאישה הרתה מזרעו בניגוד להסכמתו, בניגוד לידיעתו ובניגוד לרצונו.

בנסיבות אלו, נעשה ניסיון למצוא פתרון חקיקתי לתופעה באמצעות שתי הצעות החוק "חוק לתיקון דיני המשפחה (מספר 8 – גניבת זרע), התשנ"א – 1991 שהוגשה עוד בשנת 1991 על-ידי שלושה עשר חברי כנסת בראשותו של פרופ' דוד ליבאי, ובשנת 1996 הצעת החוק לתיקון דיני המשפחה (תיקון-קבלת זרע במרמה), התשנ"ז- 1996 – שעיקריהן: במקרה שגבר יצליח להוכיח לבית המשפט כי זרעו הושג במרמה, תהיה האחריות למזונות על האם בלבד, ואם היא לא תוכל לשאת בכך, תהיה זכאית לתמיכה של המוסד לביטוח לאומי, ובנוסף הוצע לאפשר במקרה שכזה פיצוי בגין צער ועוגמת נפש על פי דיני הנזיקין.

דא עקא, הצעות החוק שוכבות כאבן שאין לה הופכין מזה שנים רבות. כמו כן, לא מן הנמנע לציין, כי אני סבורה שהן מהוות פתרון חלקי בלבד לבעיה, שאין בו כדי להביא למיגורה של התופעה;

לפיכך, נוכח המצב המשפטי והחקיקתי בארץ, במסגרת התביעה התקדימית שהגשנו לפני מספר שנים בחרנו שלא לתבוע פיצוי בגין נזק ממוני הגלום בתשלומי המזונות, אלא בגין נזקים ממוניים ושאינם ממוניים אחרים שנגרמו לגבר ובמקרה זה לבנו – האח הקטין. בתביעות נוספות נתבעו נזקים שנגרמו לאשה או לבת הזוג, ואף להורים במקרה של סטודנט צעיר.

בקצרה על עובדות המקרה נשוא התביעה התקדימית – מדובר במקרה חריג, ומקומם במיוחד, שבו ביהמ"ש נתבקש לאזן בין מכלול השיקולים של כלל הגורמים המעורבים. היקף הנזקים שנגרם לגבר הינו עצום עד שכמעט ואינו ניתן לאומדן. בנוסף לנזקים הכלכליים, נגרמו לגבר גם נזקים כבדים לאוטונומיה האישית, שכן פרט לעצם המטען הגנטי שנלקח ממנו בניגוד לרצונו, משמעותה של ההורות שנכפתה עליו הינה קיומית, והיא גוררת אחריה השלכות על כל תחומי חייו ולכל חייו. כנ"ל לגבי בנו.

כאמור, לראשונה התוודעתי לנושא דרך היכרות אישית עם גבר בשנות ה50 המתקדמות, איש מקצוע בתחום הרפואה, וכמשפחה חד הורית מגדל לבדו ילד בגיל העשרה שהינו בעל צרכים מיוחדים. אותו גבר ממפגש מיני חד-פעמי, המכונה "סטוץ", עם אשה שלא הייתה לו כל היכרות מוקדמת איתה, נולדו לו תאומים. אמם של הקטינים, בשנות ה- 30 המאוחרות, בעלת השכלה אקדמאית, בעלת קריירה, רווקה, החליטה על דעת עצמה, להרות לו, ובהמשך ללדת את הקטינים למרות בקשתו המפורשת כי תפסיק את ההריון. זאת , בפרט נוכח נסיבות חייו המיוחדות אשר אינן מאפשרות לו בשום אופן הולדת ילדים נוספים, ובנוסף החשש לבריאותם של הקטינים בשל תסמונת קשה בה לוקה בנו.

בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים שיזמה האשה, היא הגישה תביעת אבהות ותביעת מזונות כנגד הגבר, זאת למרות הבטחתה המפורשת, כי כפי שהרתה על דעת עצמה כך תישא בעול הכלכלי בגין הקטינים בעצמה. הגבר, מנגד, הגיש תביעה כנגד האשה בגין הנזקים הממוניים הגלומים בתשלומי המזונות.

ליוויתי את הגבר, בעיקר כאוזן קשבת לאורך השנים. לא התקוממתי לכאן או לכאן שכן מעורבים במקרים כגון דא יותר מידי שיקולים כבדי משקל הנוגעים לקטינים שנולדים, לאשה, לגבר ולסביבתם הקרובה. העדפתי באותה עת שלא לגבש עמדה לכאן או לכאן…קל וחומר לתפוס עמדה ולהילחם עליה.

אלא מאי, אז אירע השינוי. בערוץ 10 שודרה תכניתו של אמנון לוי בנושא גניבת זרע, ובמסגרתה נחשפתי לסיפוריהם של גברים, בעלי מקרים דומים, שהיו קורעי לב. הבנתי שאין מדובר במקרה חריג, אלא שמדובר כאן בתופעה שהינה כה שכיחה בחברה בה אנו חיים עד שהפכה למגיפה. הבנה זו גרמה לי ולהבנה שחובה עלינו לעשות כל שלאל ידינו על מנת לעצור מגיפה זו, ובראש ובראשונה, עבור אותם קטינים, אשר נולדים לסיטואציה נוראית ומראש נדונים לחיים לא חיים, כפי שאפרט בהמשך.

בנסיבות אלה לאחר אינספור בקשות של הגבר שביקש להחליף ייצוג, תוך השמעת הדברים שצוטטו בראשית דבריי, הסכמתי לקבל על עצמי את הייצוג, אולם בתנאי אחד – שאנו מחוללים שינוי – מגבשים תכנית חדשה ופועלים ליישומה; מגישים תביעה תקדימית חדשה אשר תואמת את המצב המשפטי דהיום; ובמקביל פועלים גם באפיק החקיקתי ועושים כל שלאל ידינו על מנת להביא למיגורה של התופעה, כשעקרון טובת הילד עומד כנר לרגלינו.

בהמשך לצערי נחשפתי לתיקים רבים נוספים, בהם מעורבות נפשות נוספות, כגון: אשה, בת זוג, הורים וכיו"ב, ואף למקרה של שותפי לשעבר באחד ממשרדי העורכי דין…

הצלע הראשונה במשולש הילודה הקרויה – אב בעל כורחו

על ערך השותפות שבהולדה, הלידה וההורות עמדו כבר בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף לא עמוד א):-"שלושה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו".  יפים גם דבריו של כב' הנשיא ברק אשר הדגיש את ערך השותפות שבהורות (בע"מ 5082/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, נבו) :"הורות בנויה על שותפות בין האם והאב החל בהתעברות, עובר בשלבי ההיריון והלידה והמשך בגידול הילד המשותף".

אם כן, עניינה של התופעה בהפרת ערך זה כבר מראשית הדרך. לא זו אף זו: אין מנוס מלומר את הקשה מכל – אותם גברים מרגישים כי מדובר באונס תרתי משמע; אונס כנגד גופו של הגבר בעת ביצוע גניבת הזרע. זהו אונס, אשר להבדיל מאקט חד-פעמי, חוזר על עצמו שוב ושוב עת הגבר נדרש כל חודש בחודשו לשלם לאשה סכום לא מבוטל בגין האונס שבוצע כנגד גופו, ותוצאותיו של האונס ניכרות לאורך כל חייו של הגבר; הגבר נידון לחיות בידיעה שנולדו לו ילדים בכפייה, לסבול מבעיות נפשיות,  איבוד האימון במין הנשי, אי-יכולת לקיים קשר זוגי עם בת זוג וכיו"ב.

במסגרת התביעה התקדימית ניסינו לשכנע כי גבר אינו צריך לחשוש מלקיים יחסי מין! גבר אינו צריך לעמוד כל העת על המשמר; חברה שאין אמון בין פרטיה, בפרט בנושא כה אינטימי, היא חברה הרוסה מיסודה!!!

עתה נפנה לבחון את צלע נוספת – הילדים!

אחת הסוגיות החשובות ביותר היא "טובת הילד", אבל מה טובת הילד ביחס לילד שנולד לאשה שגנבה זרע?  עסקינן בנושא מורכב אשר הדיון סביבו קיים זמן רב, בארץ ובעולם; אולם, אם נחדל להסתתר תחת האצטלה של עקרון טובת הילד, נבין שדווקא מיגורה של תופעת גניבת הזרע יביא לשימורו של עקרון טובת הילד ביתר שאת, הן בפן הכלכלי והן בפן הפסיכולוגי, עבור כלל הקטינים המעורבים, ועבור כלל הצדדים המעורבים.

בפתח הדברים קיימת אקסיומה ברורה:  ילד זכאי לרווחה כלכלית. עם זאת, בית המשפט נתבקש במסגרת התביעה התקדימית לראות את עקרון טובת הילד בראייה רחבה יותר, ולחייב את אותן הנשים אשר פוגעות במזיד בעקרון זה, לשאת בתוצאות מעשיהן ולפצות את הגברים, למצער, גם על מנת להרתיע, ולא ליתן יד להישנותם של מקרים כגון דא.

במקרים כגון דא, גניבת זרע, נשים בוחרות מראש וכופות, הן על הקטין שייולד והן על הגבר שאת זרעו גנבו, שהקטין יגדל במשפחה חד-הורית. לאמור: לא זו בלבד שהגבר מחויב לשאת במזונות הקטין, אלא יהיה עליו לשאת לכל חייו באחריות לילד אשר מראש נמצא בסיכון בריאותי וחברתי גבוה. זה מתקשר לחשיבות האב במסגרת התא המשפחתי.  אציג את עיקרי הדברים על קצה המזלג.  במחקר חדש, שתוצאותיו התפרסמו בגיליון המגזין הרפואי "Lancet" החוקרים מצאו כי ילדים במשפחות חד-הוריות נמצאים בסיכון מוגבר לפציעה, תחלואה ותמותה, וכמו כן בסיכון גבוה למחלות פסיכיאטריות, התאבדויות, התמכרות לאלכוהול ולסמים.

פרופ' מייקל למב אף סבור, כי כיום יש די ראיות לכך שהמחסור בדמות אב משפיעה על ההתפתחות של הילדים ובמגוון רחב של תחומים. ההשפעות של היעדר דמות אב הן:  קשיי הסתגלות פסיכולוגיים, הישגים אקדמיים גרועים, התנהגות אנטי חברתית, קושי ביצירת ושימור מערכות יחסים אינטימיות.  צא ולמד: הרחקתם של הילדים מאביהם היא מתכון בדוק לערעור עולמם של הילדים ופגיעה בסיכוייהם להיות מאושרים, מעורים בחברה ובעלי הישגים. התובנה הזו צריכה להיות נחלת כולנו.

לכך מתווספים גם ההיבטים החברתיים ובעיקר הפסיכולוגיים: החשיבות שבחשיפת השורשים, קביעת הזהות העצמית, הזכות להציג בציבור את זהות האב והייחוס המשפחתי, הדימוי העצמי ושאר השלכות.

שיקול נוסף שיש להביאו בחשבון עת נשקלת טובתו של הקטין הוא התגובה הצפויה של האב כלפי החלטה זו או אחרת. לעניין זה יפים דבריו של המלומד פ. שיפמן, בספרו "דיני המשפחה בישראל" (כרך ב', 1989), בעמ' 220:  "... כל החלטה המבקשת לפעול לפי טובתו של הילד, מן ההכרח שתתן את דעתה על התגובה הצפויה של המבוגרים כלפי החלטה זו. התעלמות מתגובה צפויה כזאת עלולה, בסופו של חשבון, להביא למצב שכתוצאה ממנו הילד עלול דוקא להינזק".  ברי, כי החלטה המתעלמת לחלוטין ממעשי האם, ואינה מביאה בחשבון בין שיקוליה מעשים אלו, הכל תחת האצטלה של עקרון טובת הילד, בעצם, פוגעת בילד, שכן הופכת את האב לממורמר, כעוס ונקמני; והחלטה זו היא שמונעת את הקשר בין האב לבין הקטין.

לעומת זאת, אם בתי המשפט היו נוקטים במדיניות לפיה על האם לשאת בתוצאות מעשיה, מה שהיה תורם ומיטיב את מצבו הנפשי של האב, הרי שדווקא אז היה נפתח פתח לקשר אב-קטין. וזוהי "טובת הילד", שעלינו כחברה לשים כנר לרגלינו – הקשר בין האב לבן.

הצלע הנוספת – "אח בעל כורחו"

המדיניות השיפוטית כיום, לצערנו, מתעלמת מאותם קטינים, אשר ביום בהיר אחד הפכו לאחים מאם זרה. זאת, ללא הכנה מיוחדת, לא מאימותיהם, ושיגלו ביום מן הימים כי אחיהם למחצה הינם תוצר של גניבת זרע מאביהם. לראשונה בית המשפט נדרש ליתן הדעת לשאלה: מה לגבי הנזק הנפשי שייגרם לאותם קטינים, האחים בעל כורחם למי שנולד לאם חד הורית שגנבה זרע?

לא זו אף זו: מבחינתם ובראיה של אותם קטינים – אותם אחים למחצה גוזלים מפרנסת אביהם, גוזלים מזמנו של אביהם, גוזלים מהבריאות הנפשית ומחדוות החיים של האב אשר נתון במצב נפשי קשה, בין עקב שעות העבודה המרובות בהן נדרש האב לצורך סיפוק צורכיהם של אותם אחים למחצה ובין עקב המפגשים בין האב לאותם אחים למחצה (ככל שמתקיימים), ובעתיד אף עלולים לגזול ולהילחם על ירושתם.  בנסיבות אלו, בית המשפט נתבקש לאזן בין טובת הקטינים לבין טובתו של קטין נוסף, שנשכח עד היום.

צלע נוספת – האשה/בת הזוג בעל כורחה

ראשית בפן הנפשי – בשלב הראשון לרוב הן מוותרות על ההתמודדות שלהן, לצורך סיוע ותמיכה בהתמודדותם של הבעל/בן הזוג והילדים, ככל שישנם. מבחינתן, לא זו בלבד שלרוב מעורבת כאן בגידה שהינה כשלעצמה קשה, אלא שמאותה בגידה קשה נולד ילד המקשר לכל החיים בין בעלה לבין אותה אשה עמה בגד. ואף אם לא היתה בגידה, קרי האירוע ארע לפני שנפגשו או נישאו, הרי שעדיין מבחינתה, לאותה אשה יהיה קשר לאורך כל החיים עם בעלה באמצעות אותו ילד, ויתכן אף שהיא תאלץ לגדל/לארח בביתה ילד זה.

לכך מתווסף הפן הכלכלי. הגבר נדרש לתשלום מזונות לאותה אשה,לחשוף בפניה את כל משאביו, נכסיו  וחסכונותיו.  תשלום זה אינו מתוכנן, ולעיתים מוביל לכך שהגבר הופך לנתמך על ידי אשתו החוקית כדי לממן את גנבת הזרע.  לרוב הגילוי פוגע גם בתפקודו של הגבר בעבודה והשתכרותו פוחתת משמעותית ואף במקרים קיצוניים הוא מפוטר.

הרבה מקרים של גניבת זרע כאשר הגבר נשוי, מגיעים לכדי פירוק התא המשפחתי, בעיקר מקרים שהאשה נאלצת להתמודד בגפה עם מצבו של הבעל אשר מצוי בדכאון/הכחשה, כאשר במקרים רבים הבעל אף נזקק לטיפול פסיכולוגי/ פסיכאטרי, והיא זו שנדרשת להקריב משאבים אישיים וכספיים על מנת לשמר את התא המשפחתי.

לצלע הנוספת והאחרונה במעגל הראשון – האשה המבצעת מעשה גניבת הזרע

אשה זו אולי ביצעה עסקה כלכלית טובה, אולם היא אינה מביאה בחשבון את הנזק שגרמה לקטינים, ובעקיפין לעצמה. מחקרים הראו כי  הורות יחידנית קשורה במידה רבה לבידוד רגשי. ילדים הגדלים עם הורה אחד בלבד, חיים תחת אחריות אדם שאין לו תמיכה מבן זוג, שאינו מתחלק בהיבטים הקשים, כמו גם המהנים שבגידול ילדים. תחושה זו של עומס, המורגשת על ידי הורים יחידניים, באה לידי ביטוי בקשיי הורות המשפיעים על ההתפתחות של הילדים. בנוסף, אותן נשים יידרשו להתמודד עם  ילד שגדל ללא אב, שמאוחר יותר מגלה שהינו בן לאב שלא זו בלבד שאינו מעונין בו אלא בנוסף אמו גנבה את זרעו. אין ספק שזהו משא כבד מנשוא עבור כל ילד.

לסיכום, אין ספק שמדובר בתופעה מוסרית, אתית וחברתית חמורה ביותר, ונשאלת השאלה מה הפתרון?  אם עסקינן בפתרון מיידי, הרי שהפתרון השיפוטי בדגש על – נוכח המצב החקיקתי דהיום, גלום באיזון בין כל האינטרסים של כלל הנוגעים בדבר – כלל הצלעות שהצגתי,  ומביא בחשבון מכלול שיקולים אלה:  שיקולי טובת כלל הקטינים בפן הכלכלי, לרבות שקלול הנזק שנגרם לילדיו האחרים של הגבר בעקבות הולדת הילד הנוסף, שיקולי טובת כלל הקטינים בפן הפסיכולוגי, לרבות שקלול הנזק שנגרם לילדיו האחרים של הגבר בעקבות הולדת הילד הנוסף, וגילויו של המקרה; שיקולים הנוגעים לגבר באמצעות פיצויו על-ידי האישה בגין נזקים ממוניים – למעט דמי מזונות – ושאינם ממוניים; שיקולים הנוגעים לנשים – האשה בעל כורחה באמצעות פיצוי בגין הנזקים הממוניים ושאינם ממוניים; האשה מבצעת מעשה גניבת הזרע- איזון באמצעות, מחד, חיובה בפיצוי ממשי וריאלי של הגבר וסביבתו הקרובה בגין מעשיה ו/או מחדליה, ומאידך, לפטור אותה מפיצוי הגבר בגין הנזק הגלום בדמי המזונות. כמובן, זאת מבלי לגרוע מכך שבבית משפט לעניני משפחה יש לקבוע רף שונה של מזונות במקרים כדון דא.

כמובן, שבהמשך, בהיבט החקיקתי יש מקום לעגן את "גניבת הזרע":  (1) כעבירה פלילית, מפאת חשיבותו ומרכזיותו של נושא הילודה כאמצעי להמשכיות של כל חברה. (2) לעגן את גניבת הזרע כעוולה אזרחית. הבאת ילדים לעולם צריכה להיות תוצאה של הסכמה מדעת של שני ההורים, פרי תכנון משותף ומחשבה תחילה.

אולם, כמפורט לעיל, בתקופת ההמתנה ביקשנו במסגרת התביעה הנזיקית התקדימית להציע פתרון ביניים (חלקי, ולא בהכרח צודק כלפי כלל המעורבים), לפיו כאשר מוכח שאישה פעלה שלא בתום לב ו/או בתרמית ו/או ברשלנות ו/או תוך הפרת הסכם וכיו"ב, וגנבה את זרעו של הגבר, עליה לשאת בכלל הנזקים שנגרמו לגבר, למעט הנזק הגלום בדמי המזונות – זאת תוך הבנה כי אין לגעת ב"פרה הקדושה" – מזונות הקטין, ובנוסף לשאת בנזקים שנגרמו לכלל המעורבים ב"משולש הילודה" עליו עמדנו לעיל.

ולסיום חומר למחשבה בסוגיה הקשורה לנושא שנדון בראשית הערב ואף מעצימה את הדיון– הדלתיים הסגורות בבית משפט לענייני משפחה, נשאלת השאלה האם במקרים של גניבת זרע הנדונים בבתי המשפט האזרחיים יש מקום לנעילת הדלתות?!  אני סבורה שבהחלט לא! שכן עסקינן בנושא שמתקיים אינטרס ציבורי ממעלה ראשונה לקיומו של דיון פומבי בו, ובין היתר מטרתו לשמש כתמרור עצור, ולמצער, אזהרה לאותן נשים המתכננות מעשים כגון אלה; אלא מאי, בתיק התקדימי שופטת בית המשפט השלום החליטה כי התיק ידון בדלתיים סגורות. יש שיאמרו שגם בוצע פשע, וגם בית המשפט מסייע בהסתרת הפשע…מעניין….

עו"ד איילה תל פז, "על מזיקים וניזוקות, מזיקות וניזוקים:  תביעות נזיקין במשפחה"

עו"ד יניב מויאל:  דיכוי גברים בבית המשפט באמצעות הטלת הוצאות וסתימת פיות

הרצאה של עו"ד יניב מויאל של השיטות הלא דמוקרטיות של בתי המשפט למשפחה, מחוזי ובית משפט עליון להשתיק גברים הסובלים התעללות והשפלה בבתמ"ש למשפחה, באמצעות איום בהטלת הוצאות. בהרצאה זו בכנס "בחסות האפלה בית המשפט למשפחה" מדבר יניב מויאל על השופטת הפמיניסטית דפנה ברק ארז, אשר הטילה הוצאות עונשיות נגד אבא שלא רואה את ילדיו בגלל "סגנון כתיבה משתלח", אבל העובדה שהתבצע פה פשע ע"י שופטת המשפחה אסתר ז'יטניצקי שניתקה את האבא מילדיו, לא דגדגה לשופטת העליון דפנה ברק ארז את קצה המצפון, שלצערנו אין לה.

אמיר שיפרמן:  סטראוטיפיזציה של גברים מובילה להתעללות בגברים

בכל מגע של גברים עם הרשויות הם נתקלים בסטראוטיפים, וזו תופעה כל כך בלתי נתפשת, שמי שלא עובר את זה לא מאמין לנו שזה הוא המצב.  אנחנו אותם הגברים שמבקשים מהם לתת 3 שנים מחייהם להגנה על המדינה. אנחנו גם הרוב בבתי העלמין הצבאיים.  אנחנו מתחתנים מתגרשים, ואז המדינה דואגת לארגן לנו היתקלות בפקידות הסעד ובמערכות שתוקפות אותנו באלימות ממסדית ואף אחד מאיתנו לא יודע איך הוא ייצא אם בכלל מהגירושין בשן ועין.

עד לפני שהגשנו עתירה נ' משרד הרווחה לא ידענו שפקידות הסעד עוברות קורס בבית הספר להכשרת פקידות סעד, בניהול ויצ"ו, שם יש קורס על ה"אגרסיות שגברים רוכשים בצבא". הן טוענות שאת האגרסיות הנרכשות מהצבא הגברים פורקים על הנשים שלהן.  זהו סטריאוטיפ.  זה לא קורס לימודים מעשיים, זה קורס הסתה ושנאה סטריאוטיפי, ועם פקידות הסעד האלה כל אחד מאיתנו נאלץ להתמודד אחרי שאלו עברו שטיפת מוח.

אני רוצה להתחיל דווקא בציטוט מאמנת האו"ם לביטול הפלייה נגד נשים משנת 1979:   "המדינות מתחייבות לשנות את דפוסי ההתנהגות החברתית והתרבותית של גברים ונשים במגמה להשיג את ביעורם של דעות קדומות ומנהגים מקובלים ואחרים המבוססים על רעיון קיומה של הירארכיה בין המינים, או על תפקידים סטריאוטיפיים לגברים ולנשים".  כלומר דווקא אמנה האו"ם לביטול הפלייה נגד נשים דורשת פעולה למיגור הסטראוטיפים והדעות הקדומות באמצעות תיקוני חקיקה לשוויון בין המינים, ודווקא בישראל המצב הפוך לחלוטין מהלך רוח הדברים בפועל והסטראוטיפים מושרשים בחוק.

הבעיה אפילו יותר חריפה אצל שופטי המשפחה. אתה מגיע לבית המשפט למשפחה ונותנים לך להרגיש כמו פושע העומד לדין על פשעי פטריארכיה.  פתאום כולנו פטריאכלים וצריכים לשלם קנס על הקיום של הפטריארכיה.  עד לפני כמה זמן שופטים היו מצטטים מאמרים של חוגי מגדר, אם אפשר להגדיר את הזבל הזה בכלל כמאמרים, שבהם נכתב ש"נישואין הם מוסד שמדכא את האישה", "נישואין הם מוסד פטריארכלי שאיננו מיטיב עם האישה", נישואין הופכים את האישה למכונה לילודת ילדים לעולם, מציג אותה כיחידה שנושאת בעול, היחידה שמטפלת, והיחידה שסובלת. בקיצור, אוסף של סטראוטיפים.

זה שהגברים צריכים לעבוד מצאת החמה ועד צאת הנשמה כדי שבני הזוג והילדים יוכלו להתקיים, זה לא מעניין את אף אחד. הטענה העיקרית של חוגי המגדר ושופטי המשפחה היא שאילו האישה לא הייתה מתחתנת הייתה יכולה זו לפתח קריירה תוך התעלמות מוחלטת מהבחירות אותן עשתה.  אבל, אף אחד מאיתנו לא התחתן מתוך ידיעה או אפילו רצון להתגרש, ואם היינו יודעים שכך יהיה הדבר קרוב לוודאי שלא היינו יושבים כאן כיום.

הטענה הזו מקוממת כי להרבה גברים בכלל אין קריירה. הם פשוט עובדים בפרך במכונאות רכב, חשמלאות, בניין, עבודות פרך שבלעדיהן המדינה לא יכולה להתקיים ועדיין אנחנו שומעים שבגלל הגברים הנשים אינן יכולות לפתח קריירה.

בכלל ברקע יש טענות כאילו כל הגברים שייכים לאיזו פטריארכיה עלומת שם, שמונעת מנשים מלהתקדם, שיצרה "תקרת זכוכית", ושיש איזו שהיא "אחוות גברים" סודית שנועדה לנצל נשים. אז אני רוצה לנצל במה זו ולהבהיר שאני מעולם לא פגשתי את הפטריארכיה, לא ראיתי אותה, ואני לא יודע איפה היא בכלל. אבל מנגד כן ראיתי, ואני רואה, גברים שהילדים שלהם הנם משוש חייהם והם מנותקים מהם בבת אחת וללא כל התראה מוקדמת.

אף אחד מאיתנו לא מבקש זכויות יתר על חשבון נשים, אף אחד לא חושב שנשים נועדו להיות עקרות בית, ושהן מכונות לייצור ילדים. כולנו צריכים לבוא בפני בית המשפט כשווים עם תנאי פתיחה שווים זה לזו. זהו בעצם מאבק למלחמה בסטראוטיפים המגדריים.

לאורך מסע הגירושין האישי שלי למדתי לא מעט, פגשתי המון אבות ושמעתי אינספור סיפורים, שמועות ואפילו אגדות אורבניות אך עם זאת לא היה ניתן להתעלם מדבר אחד; השיטה והדרך.

ממש כמו במשחק חולני נטול הגיון, המהלכים אותם מבצעות נשותינו לשעבר, וכאן מעל במה זו זה הוא גם המקום לציין שלא כולן, בגיבוי מערכת המשפט, המשטרה והרווחה הם כבר אינם בגדר "שיטת מצליח", אלא מדובר כיום בחוקים ובכללי עבודה שנכתבו בדם, בדמם של אלו שלא יכלו לעמוד עוד בעומס, בפשעים כנגד האנושות, ממש כך. חוקי המגדר נכתבו על דמם של אלו שנקלעו אל תוך מבוך הגירושין הישראלי ולא מצאו את הדרך החוצה, האבות הללו מנסים לעמוד בעומס הנפשי והפיזי מתוך תקווה ואמונה שילדיהם נמצאים בסופו של המבוך המפותל והמסובך. האמונה והתקווה הן כל מה שמחזיק אותם על הרגליים וממש כמו בניסוי מדעי ארוך ומייגע, תוך שהנם עוברים התעללות נפשית בלתי נתפסת על הדעת ממשיכים אלו, האבות, לצעוד עמוק אל תוך מסלול המבוך, אל מעבר למכשולים מחשלים ואף מייאשים שבכל אחד ואחד מהם מאמינים אלו כי הסוף קרב ובא וכבר מעבר לפניה החדה יתאחדו עם ילדיהם המנותקים מהם.

נסו לדמיין עצמכם עומדים באמצע שדה הקרב, לוחמה בשטח בנוי, והלוחמה היא בבית שלכם. לפתע וללא כל הודעה מוקדמת נזרק אל מעבר לדלת רימון הלם – ככה מוצאים אלו את עצמם מותקפים במספר חזיתות כשביתם מבצרם וחייהם מתפוררים להם בין האצבעות, ההלם הראשוני אליו נכנסים כששוטרים עוברים את סף הדלת, הטראומה והיובש בגרון הנם כבר משהו מאוד מוכר לאבות הגרושים במדינתנו, מאותו הרגע כל דפיקה בדלת נהפכת שוות ערך לירייה בשטח פתוח, והחיים מקבלים צבעים שונים לחלוטין.

קשה לי לכתוב, ואפילו לדבר, גם היום, שנים אחרי, על תחושת הנתק מביתי שנגרם לי.  זה לא דבר שאותו ניתן לתאר.  אין באמת מילים שיכולות לתאר את הצער, הכאב וחוסר הידיעה תוך כך שהינך מנסה להיאחז במערכת שאוזלת ידה המשוועת היא זו שהביאה אותך אל המצב בו אתה נמצא ברגעים אלו ממש.  המערכת נלחמת בך, כדי שלא תראה את הילדים שלך ובציניות משתמשת בסטראוטיפים לדכא את הגבר, לדחוק אותו לפינה, ולייאש אותו.  הגבר נאלץ לצאת למלחמה נגד פקידות הסעד וביהמ"ש עצמו, ואז אומרים לו שהמלחמה שלו על הילדים שלו היא ביטוי לאגרסיות הגבריות, שהוא לא משתף פעולה, שהוא מסוכן, ושהמלחמה על הילדים היא ביטוי לאגרסיות הגבריות שמקננות בו.

יש עוד סטריאוטיפ שחוזר על עצמו.  פעם אחר פעם טוענים ש"הגבר אובססיבי לאישה", ומסוכן לה כי הוא לא יכול להתמודד עם זה שהיא עזבה אותו.  המערכת לא מוכנה לקבל שיש גברים שרוצים לעזוב את האישה, ויש זוגות שאצלם פשוט נגמרה האהבה ושניהם רוצים לעבור הלאה לפרק ב'.  ושוב פעם בגלל הסטריאוטיפים המערכת לא נותנת לבני הזוג לעבור הלאה בלי להטיח זה בזה טענות מגדריות וסטריאוטיפיות.

אני מודה לכל אחד ואחת מכם, תודה לכם על הבחירה שעשיתם, על המלחמה אותה אתם מנהלים למען ילדיכם.  זה לא דבר ברור מאליו אך זו בהחלט ההוכחה לכך שהאבהות הנה מושג ממנו אי אפשר עוד להתעלם.  הרימו את ראשכם והיו גאים בעצמכם.  היו בטוחים שאתם לא צריכים להילחם על מנת להוכיח את אבהותכם לאיש, לא לשופט וגם לא לפקידת הסעד, אתם האבות הכי טובים שהילדים שלכם יכלו לקבל, אתם מקור לגאווה ולהשראה ועל כן, תודה, תודה רבה לכם !

עו"ד מורן סמון

עו"ד מורן סמון תומכת מלאה במאבק האבות הגרושים, בכנס "בחסות האפלה בית המשפט למשפחה"

עו"ד מורן סמון:  הפמיניסטיות הרדיקליות איבדו פרופורציות בכנס בחסות האפלה בית המשפט למשפחה

מיכל יעקב יצחקי ונעמה לנסקי:  עיתונאות אמיצה

בערב זה הוענקה תעודת הוקרה לעינאיות האמצות מיכל יעקב יצחקי ונעמה לנסקי:

הוקרה למיכל יעקב יצחקי

מיכל יעקב יצחקי ברגע של כבוד:  הקהל מביע הערכתו ואהבתו על תחקירים שעוררו פלצות במשרד הרווחה:

מיכל יעקב יצחקי כתבת רווחה אמיתית שאיננה מלקקת למשרד הרווחה

נעמה לנסקי ברגע קבלת אות הוקרה על עבודתה העיתונאית האמיצה בחשיפת עוולות פקידות הסעד כלפי נשים:

העיתנאית שמשרד הרווחה משקשק ממנה נעמה לנסקי אות כבוד בכנס גברים

תמונות נוספות מהכנס

עו"ד מורן סמון ואמיר שיפרמן ברגע של "צחוקים"

אמיר שיפרמן ומורן סמון בכנס בחסות האפלה בית המשפט למשפחה

ועוד תמונה אחת ברגע של נחת:

עו

עו"ד טלי גוטליב

עו

עו"ד סוזי עוזסיני ארניה

עו

פאנל 2 פנינת ינאי, מירית ענתבי, איילה תל פז, ויניב מויאל בכנס אבות

פתיחת הדלתיים הסגורות בבית המשפט למשפחה תחטא את העוולות והקיפוח

עו

עו"ד מירית ענתבי:

עו"ד מירית ענתבי:  יש להרתיע נשים מלגנוב זרע

עו"ד שחר שוורץ מעניק תעודת הוקרה לעיתונאיות ישראל היום:

עו

קהל

ועוד:

הקרחת של פיני פישלר בכנס הפטריארכיה הישראלית

כנס הפטריארכיה הישראלית 2014

איילה תל פז נכנסת לכנס הקואליציה למען הילדים והמשפחה

xxx

תגובה אחת בנושא 3/2014 – בחסות האפלה בית המשפט למשפחה

  1. מאת ב‏:

    כן…גם אצלי האישה שהיא מתונה מאוד באופיה,דורבנה אחרי שיחות העצמה..לספר לעו"ס שקרים.בהפתעה ובנוכחותי…היא הודתה בפני,ורק אחרי שעימתתי אותה על חקירה נוקשה שניה..שהיא עשתה זאת "כדי להפחיד אותך,ואני אעיד גם בבימ"ש שאתה אלים"-(סוף ציטוט)..
    כניראה בתגובה לדיבורים כללים איתה לגבי הגירה מהארץ (כתריסר שנים בעתיד)…והבנתה ממני שמצבה הכספי אינו מזהיר.
    אני כבר אחרי חקירה שלישית.(עברו כבר 3 שנים …מאז החקירה הריאשונה)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *