5/2014 התאבדות בצל הגירושין ושירותי הרווחה "מתגרשים ומתאבדים"

בתאריך 20/5/2014 התקיים ערב עיון מטעם א' זה אבא והקואליציה למען הילדים והמשפחה בו נדונה השאלה מדוע מתאבדים גברים בגירושין על רקע התעללות בתי המשפט, פקידות הסעד וההוצל"פ, ומדוע נשים מתאבדות כשפקידות הסעד מוציאות ילדים מהבית בשם "טובת הילד".  בהשתתפות עורכי דין ופעילים, אמיר שיפרמן, לורי שם טוב, גיא שמיר, ניב עמית וגיל רונן. עו"ד פיני פישלר בהרצאה מרתקת על תופעת האובדנות בקרב שוטרים, שמוגשת נגדם תביעת גירושין או צו הרחקה מהאישה, וכן עו"ד נוגה ויזל, אשר סקרה את מדיניות המועצה למניעת התאבדויות, אשר מינתה השרה יעל גרמן. האירוע בהנחיית עו"ד נוגה ויזל ועו"ד סוזי עוזסיני ארנייה.  בין הנושאים:  עו"ד נוגה ויזל: "המדרון החלקלק להתאבדות", עו"ד פיני פישלר: "אובדנות בקרב שוטרים בגלל גירושין", עו"ד אבי איילון, "חוקי האלמ"ב טריגרים להתאבדות", עו"ד מורן סמון: "עורכי דין: מחירו של הלהט לנצח בכל מחיר", עו"ד סוזי עוזסיני ארנייה: "חיים ומוות בידי הכנסת: חוקים שיכולים להציל מאובדנות". נושאים אשר כוסו ע"י פעילים : "החמצת לקוחות אובדניים בתוכנית הלאומית למניעת אובדנות", "גברים בדרך ללא מוצא", "התערבות הרווחה כטריגר להתאבדות בקרב נשים", "אין קול ואין עונה בוועדה למניעת אובדנות".

הזמנה ערב עיון התאבדות בצל הגירושין ושירותי הרווחה

לטענת האבות הגרושים, ועדה לאומית למניעת התאבדויות אשר מינתה שרת הבריאות יעל גרמן ובה 25 "מומחים" נשלטת ע"י חברות התרופות והפרמצבטיקה, אשר מטפחות את טענות השווא שניתן להציל אנשים מאובדנות באמצעות תרופות נוגדות דיכאון, והטענה הבסיסית שמי שמתאבד הוא מי שלקוי בנפשו ומלכתחילה נולד עם הפרעות כימיקליות במוח. רק בשנתיים האחרונות מספר מקרי ההתאבדות צמח מ 400 לשנה ל 500, עלייה של 25% בנובמבר 2011 עקב תלונה של ארגוני הגברים לוועדת הרווחה באו"ם הודתה מדינת ישראל כי 150 מתוך 400 מתאבדים הם גברים בגירושין או הליכי גירושין, והאו"ם הורה למדינת ישראל לתקן את חוקי המשפחה, וגביית המזונות, כדי ליצור שוויון ויכולת קיום בכבוד.

לטענת האבות הגרושים, חוקי הפלייה אשר לא משאירים ביד גברים יכולת קיום בכבוד, הם הטריגר העיקרי לריבוי ההתאבדויות, ומניעת התאבדות תהיה אפקטיבית יותר באמצעות תיקוני חקיקה חברתיים, ולא באמצעות הזרמת כספים למומחים מתחום הרפואה והפרמקולוגיה לצורך "מחקרים", "לימוד חומר" או "חינוך הציבור", שכן מי שמגיע למצב שאין לו ממה לחיות, אין לו איך לשלם חובותיו, ואין סיכוי שיראה את ילדיו, או שהוא עומד בפני תלונת שווא במשטרה, ואין לו הקלטות או אליבי מוצק, הוא יתאבד, עם כדורים או בלי כדורים, שכן מציאות חייו נטולת אור בקצה המנהרה.

כמו כן, מדיניות ברוטאלית של הוצאת הילדים מהבית מהורים חלשים, ואימהות חד הוריות עניות, אשר מקדם שר הרווחה, מאיר כהן, גם היא עלולה לגרום למעשי אובדנות בקרב נשים.

הוועדות המקדימות להקמת המועצה למניעת אובדנות נוקטת במדיניות השתקה מכוונת, כאשר המומחים החברים בה תוקפים את כלי התקשורת ומונעים מהם סיקור הולם של מקרי התאבדות, בטענה המגוחכת שסיקור התאבדות יגרום להאדרת התופעה ודרבון אובדנות בקרב הציבור

 https://www.facebook.com/events/1492932370920753

עו"ד סוזי עוזסיני ארנייה: חיים ומוות בידי הכנסת חוקים שיכולים להציל אובדנות גברים 

 

עו"ד סוזי עוזסיני ארנייה:  אני רוצה לפתוח ערב עיון זה החוסה תחת הכותרת "התאבדות בצל הגירושין והרווחה", ובציניות כואבת – "מתגרשים ומתאבדים" בציון העובדה כי  את הכנס הזה יזמו פעילים מטעם הארגונים א' זה אבא והקואליציה למען הילדים והמשפחה,לאחר אירוע ההתאבדות הטראגי של עו"ד אלון וולף בערב יום השואה האחרון.

מותו של אלון וולף, בנם של הורים ניצולי שואה, בערב יום השואה האחרון, נגע ללב רבים, בשל שבחר להתאבד דווקא ביום השואה, ומבין מאות האנשים איתם היה בקשר אף אחד לא ציפה לזה אולם , לצערנו , כמוהו ישנם עוד רבים אחרים שבדרך כלל זוכים לפחות חשיפה ומודעות ציבורית תקשורתית. 

על פי נתונים אשר מדינת ישראל הודתה בהם בוועדה הסוציאלית כלכלית של האו"ם מתוך 400 מתאבדים ב 2011, כ 150 הם גברים גרושים או בהליכי גירושין או על רקע אלמ"ב. כיום יש כבר 500 מתאבדים. מנגד בכנסת טוענים ,שאפשר להתייחס רק ל35 גברים המתאבדים בסטאטוס של גרושים (לאחר גט).

התקשורת אינה תמיד מוצאת לנכון לדווח פרטים אודות אותם מקרים והרקע להם, פעמים רבות בשל העובדה שמדובר בחומר שהינו חומר חסוי השמור בבתי המשפט לענייני משפחה, וגם בשל הנחיות ממשרד הבריאות שדיווח נסיבות התאבדות עלול להוביל לגלוריפיקציה של המעשה, כלומר לטענתם, מי שעד עכשיו לא הצליח למשוך תשומת לב, אם יידע שהתאבדותו תוביל לפרסומו, זה יעודד התאבדויות.

בשל אותו חיסיון משפטי, ומדיניות ההתנגדות לגלוריפיקציה, אין הציבור יודע אם עמדה ברקע תלונה של אישה או גרושה שיש לחקור אותה, אם אותו אדם נחקר במשטרה על רקע תלונה טקטית של בת זוגו , אם הוגשו המלצות פקידות / פקידי הסעד או קציני המבחן שאותו אדם הרגיש שהן פוגעים בו ואינן נכונים, אבל אין לו סיכוי להביא לחקר האמת ואם בית המשפט הסתמך על אותן חוות דעת שהוגשו מטעם הרווחה ושרות המבחן כחותמת גומי.

רק המשפחה האבלה נשארת עם כל אותן שאלות, ופעמים רבות אוזלת יד לצד האובדן הטראגי . למרבה הצער מלאכת הניחומים מוטלת על אותה פקידת הסעד שהגבר חש שהיא בגדה באמונו. פקידי הסעד וקציני המבחן נחשבים כגורם אובייקטיבי ומקצועי אשר מהווה זרועו הארוכה של בית המשפט ולכן המתאבד חש שקשה מאד לשנות מסקנות המפורטות בחוות הדעת שלהם.   כל ניסיון לשנות מסקנות מאותן חוות הדעת, צריך להיעשות (בהיבט של ענייני משפחה באמצעות אבחונים פרטיים עולה הרבה מאד כסף ולנוכח מעמדם המיוחד של אותם תסקירים, ספק אם בכלל ניתן לשנות את הכף. נטען שתסקירים שקריים ותלונות שווא שקריות הן אלה שדוחפות אנשים לתחושת אין מוצא והם מתאבדים.

במקרים רבים פקידות הסעד דורשות בעקשנות שילך למרכז קשר, או בכלל יש עיכובים יזומים של חידוש הקשר כנקמה או כדי לאלף את הגבר. כנ"ל גם בפלילים כאשר קציני מבחן אינם ממליצים כלל על שחרור, ואז במקרה הטוב, בשחרור , מתקיים קשר בין אב לילדיו במסגרת של הסדרי ראייה מפוקחים, אם בכלל. גם נטל המזונות וההוצאה לפועל קשה מנשוא. המזונות בישראל הם דרקוניים, ומי שלא עומד בזה קורס, ואין לו כל מוצא.

יוצא כי המערכת מעמידה בפני גברים, בכל הנוגע לקשר שלהם עם ילדיהם, חסמים רבים. על הגברים האבות להוכיח בפני כולי עלמא את אבהותם באבחונים ובטיפולים הפרושים על גבי שנים ועולים הון תועפות, והם מבזים את הגבר ומשפילים אותו. מה שמפתיע הוא כי עד לרגע הגירושין אותו גבר היה אב מוסמך וראוי, משפטית לפחות, ואילו יוצא כי אגב הליכי גירושין, על גברים רבים מוטל נטל הוכחה חדש, של גבר "גרוש" , להוכיח "תקינות אבהית".

אני רוצה להקדיש כמה מילים לכותרת "חוקים ומוות ביד הכנסת, חוקים שיכולים להציל מאובדנות".

לטעמי הדרך למנוע הישנות מקרים קשים של התאבדויות מתבטאת הן בשינוי חוקים דרקוניים או מוטים, לדוגמא: חזקת הגיל הרך , או תחולת מזונות על פי הדין האישי באופן אבסולוטי ואכזרי על הגבר בלי קשר ליכולת כלכלית, וכן במודעות שמתבטאת בפיקוח על אותם גורמים שהחלטותיהן יכולות להכריע גורלות כגון פקידות סעד וקצינות המבחן, העושות ככל העולה על רוחן. כמו כן, יש לגרום לשינוי דפוסי החשיבה המערכתית בכללותה, ועל כך הרחבתי בהרצאתי בכנס הקודם. 

מטרת הכנס היום הינה להפנות את תשומת הלב הציבורית והמערכתית לכך שיש לשים יתר פיקוח ויש לרסן את הכוח של הרשויות המטפלות בגירושין: השופטים, פקידות הסעד, ההוצל"פ והשוטרים ביתר שאת עת המדובר בהליכי משפחה כה רגישים שכן אנשים עשויים למצוא עצמם מעוכבי יציאה מן הארץ, נחקרים בחקירה פלילית, מורחקים מילדיהם, לעיתים אף מעבודתם, נאלצים לנהל מאבקים במספר חזיתות הכרוכים בהוצאות כספיות מרובות ומרוששות ולהגיע לכדי ייאוש ממש.

כל הסיטואציה הזו הינה מלחיצה מאד, הגבר מורחק מן הבית, מילדיו, לעיתים מתלווה לכך ההשפלה של ביקורים במרכזי קשר, הוצאות כספיות מרובות הנלוות לכל הליכי הגירושים ולעיתים מתווספים לכך הליכי חקירה מעצר ומשפט. כל אלה מהווים מצע נוח לאקטים של ייאוש כגון התאבדות שכן לא כולם מספיק חזקים להתמודד נפשית , כלכלית וחברתית עם השלכות קשות אלה.

בנוסף לתיקוני חקיקה שיוויונים, מה שכן עשוי להיות אפקטיבי לטיפול במניעת אובדנות, הינו הוספתם של מנגנוני פיקוח הן שיפוטיים והן סמי שיפוטיים , הטלת שסתומים ובלמים מרסני כוח על אותם מקבלי החלטות במשרד הרווחה, בהוצל"פ, ובמשטרה היוצרים לא פעם מציאות של מערכת אטומה וקשה, במסגרת הליכי גירושין ,חקירה ומשפט העשייה להוביל, כאמור, לדרך ללא מוצא ולמעשים נואשים ממש. מה שבטוח זה שפיתרון תרופתי הוא כמו כוסות רוח למת.

ראשית כפי שציינתי כבר בעבר, יש לשים לב שהכוח הניתן במערכת החוקית והשיפוטית שלנו לגורמים שונים, לקצינות מבחן, למשטרה, לפקידות סעד ולשופטים עצמם, יהיה מרוסן ומפוקח, בכדי למנוע ככל שניתן מצבים של תלונות שווא ומעצרי /מאסרי שווא. יש לווסת את הכלים המנהלתיים והמשפטיים אשר נשענים עליהם בזמן קבלת ההחלטות

למשל להקפיד על חוקיות הליכי חקירה ומעצר כפי שנעשה בחוקה האמריקאית, ולהקפיד הקפדה יתרה לשמור את זכויות היסוד של האזרח. למשל, החופש מפני הפללה עצמית, בגרסתו האמריקאית לא קיים פה, כי הימנעות ממתן עדות היא בעצמה עשויה לסייע להרשעה, וזו רק דוגמא. דוגמא נוספת- הרשעה על בסיס עדות של מתלוננת יחידה, כאשר הסיוע הנדרש נשחק עד דק, ובנוי מהתרשמויות של התנהגות באולם בית המשפט.  או הכרעה על בסיס תסקירים של עובדת סוציאלית שבכלל איננה נחקרת בבית המשפט, או קצינות מבחן. 

לעיתים יש לחץ כבד של ארגונים עם אג'נדות "להחמיר" ביחס למען יראו וייראו, באמצעות הפצת נתוני שווא, סטטיסטיות מבושלות, האדרה עצמית, פחד מעליהום תקשורתי, וממנגנוני תגובה אוטומטיים של הרשויות.  על כל זה דיברתי בכנס הקודם.

במישור דיני המשפחה, יש טלאי על טלאי.  דיני משפחה בהם אנו נתקלים הינם פעמים רבות דינים מיושנים, מעדיפים נשים, כמו משמורת אוטומטית לאישה בחזקת הגיל הרך, ופטור לנשים ממזונות, ובמקביל בבתי דין רבניים, נשענים על דין אנכרוניסטי לחלוטין. 

לכן, נדרשים לצד יצירתה של חקיקה שוויונית שבה גבר שווה לאישה ואישה שווה לגבר, גם יצירת מנגנוני פיקוח כפולים ומכופלים כדי להימנע ממצבים בהם אדם אחד כגון פקידת סעד, קצין מבחן או רשמת הוצאה לפועל שאיננה יכולה לקיים חקירת יכולת, כי החוק לא מאפשר זאת, יכריעו גורל של אדם שאינו תמיד חזק מספיק באישיותו כדי להתמודד עם כל אותן חזיתות מרובות ונוקשות .  

נקודה אחרונה שברצוני להעלות, הינה כי ניתן עקרונית לתקוף את חוות דעת של קציני מבחן ופקידי סעד בבית המשפט בתביעה נזיקית על רשלנות. אולם גם כאן ישנם שני חסמים , "חוק חסינות עובדי ציבור" אשר קובע כי קיימת לו הגנה מקום שעובד הציבור פעל " בתחום אחריותו".דהיינו , רק מקום בו ניתן להוכיח "פעולה בזדון" או "בכוונה רעה" – להבדיל מטעות בשקול הדעת- הרי שהחסינות לא חלה.

כמו"כ בתי המשפט מבחינים בין "רשלנות" לבין "טעות שנעשתה בשקול הדעת", על סמך הנתונים שהיו אותה עת בפני עובד הציבור . שאלה נוספת היא מי יתבע אותם? שהרי במצבי התאבדות יכולים לתבוע רק הילדים ואלו ממילא הינם תחת חסותה של אימם שהיא אפוטרופסית כדין. כאשר נשים כאלה כן תובעות יוצא ש"חוטא יוצא נשכר". הן תובעות את הביטוח, הן תובעות תגמולים, וכן הן יורשות אוטומטיות של החצי של הגבר, כי בהרבה מקרים הם לא משאירים צוואות לטובת מוטבים, או שהצוואות נעלמות. או שהם לא מספיקים לעכל מה עומד בפניהם ולא טורחים לעשות צוואה. האישה לוקחת את החצי שלה, ועוד חצי מהחצי שלו, והשאר שמגיע לילדים גם מגיע אליה.   

רק בידי הכנסת היכולת להציל חיים באמצעות חוקים שוויוניים, חוקים שהם לטובת האזרח, ולא לטובת המערכת, וויסות ופיזור של כוח. אני קוראת לארגוני הנשים להפסיק את ההסתה המגדרית נגד גברים. המדינה שלנו זקוקה לחוקים שוויוניים, ולאוג שכל גבר ואישה ישרדו את תהליך הגירושין ללא פגיעה בעצמם או בילדיהם.

אמיר שיפרמן:  התאבדות גברים בגלל יאוש וחיים ללא מוצא

אמיר שיפרמן- גברים בדרך ללא מוצא

גברים הפכו שק החבטות של המדינה. זה הנושא הכי לא פופולארי לדבר עליו. אחרי שנים של פרופגנדה פמיניסטית, חיי הגבר בישראל הפכו לעפר ואפר. כמי שעומד בראש תנועת א' זה אבא אני יכול לספר שכל שני וחמישי יש לנו קריאה אובדנית. אנשים כותבים בפייסבוק שאין להם טעם לחיות, או שאין להם אוכל לחיות, או שקוראים לנו להגיע לבית החולים, לעמוד ליד מי שניסה להתאבד ולעודד אותו עד שישתקם וייצא משם. פעמים קוראים לנו לבוא ללוויות.

האמת חייבת להיאמר שחוץ ממילות עידוד ותמיכה, אנחנו לא ממש יכולים לעשות שום דבר. אנשים מגיעים למצב שכל הדלתות נעולות, ומהסבל יציל רק המוות. נניח שאדם כמו אלון וולף עומד בקומה 9 ומאיים לקפוץ. מה נגיד לבן אדם כזה? שניקח אותו לטיפול פסיכיאטרי? שנעטוף אותו במעטפת של אהבה ותמיכה? שיהיה בסדר והשופטת תשנה את דעתה עליו? הרי כל האופציות האלה בשקר יסודן.

טיפול פסיכיאטרי רק יגרום לו לכתם שהוא לא יוכל להשתחרר ממנו, והגרושה תקוץ על המציאה. טיפול תרופתי איננו יעיל כי יש טענות שדווקא כדורים נוגדי דיכאון מגברים את הבלגן בכימיקלים במוח, ומגבירים את הרצון למות.

גם מעטפת של אהבה ותמיכה לא פותר את שורש הבעיה. אם למחרת ידפקו לו שוטרים עוד פעם בדלת, אז ברגע שהוא ייצא משם והתרופה תתפוגג, אז ברגע שהוא יקבל את הניירת הבאה מבית המשפט, פקידת הסעד, או ההוצל"פ, התחושות יצופו מחדש.

מה יכולנו להגיד לאלון וולף שלא ראה את ביתו? שיהיה טוב? הוא היה איש עשיר מאוד, וגם הכסף לא עזר לו. מה אנחנו יכולים להגיד לאדם שכל המשכורת שלו מעוקלת ואין לו בית? שמחר הוא יקבל בית, והמשכורת לא תהיה מעוקלת?

ההסתה מבית היוצר של ארגוני נשים פשוט בלתי פוסקת. הן עסוקות מבוקר ועד ערב איך לייצר חוקים שידחפו גברים היישר אל בתי הקברות. וכולם מפחדים מהן. יש להן צבא שלם של עסקניות ותועמלניות ומה שמעניין אותם זה רק איך לנעול את הגברים מכל הכיוונים כדי לדחוק את הגברים למצבי אובדנות, ייאוש ושירימו ידיים.

לכן כל כך קל לייצר תלונת שווא, וכל כך קל לסלק גבר מהבית שלו עם התחתונים בלבד. לכם גם קל לעקל משכורות כמה שנים מראש, ולהתנקם בילד באמצעות סחיטה רגשית של מניעת קשר עם הילדים, מה שמשאיר את האבא בתחושת אבדון אדירה. אם הגבר מתאבד באמצע ההליכים ולא עשה צוואה, מי שחוגגת סו אותה אישה שדחפה אותו למותו, ומי שבאה לנחם את המשפחה זו אותה פקידת סעד שהמציאה עליו שקרים שהוא אלים, מסוכן, פסיכי, או חסר מסוגלות הורית.          

ב 2007 כתב רז משגב לוועדה למניעת אובדנות, שיש להם קליינטים פוטנציאלים והם מתעלמים מהם, האבות הגרושים.  כתבה לו בחזרה ימימה גולדברג ראש הוועדה ש"אין ספק שכל מעשה אובדני, בין אם הוא נעשה ע"י אב גרוש או לא, חייב שנעשה כל מאמץ על מנת למנוע אותו. שר הבריאות והנהלת משרד הבריאות מייחסים לנושא חשיבות מרובה. היא הבטיחה שילקחו בחשבון קבוצות בעלי סיכון גבוה ואובדנות על מנת לבנות עבורן תוכניות מניעה ייחודיות.

עברו 8 שנים והתוכנית הייעודית מתבררת. מי שלוקח חסות על התוכנית הזו אלו חברות התרופות, והפיתרון שהם מציעים זה לסמם אנשים בתרופות, כביכול כדי להציל אותם. נדהמתי לראות את הפנייה של יושב ראשה המועצה שיעל גרמן מינתה פונה לחברות התרופות ומציע להן חסויות במאות אלפי שקלים באווירה אנרגטית, תוססת ומדהימה.

זה ממחיש עד כמה הרשויות המופקדות על הצלת חיים מנותקות מהציבור, ובכנס שמדברים בו על אנשים שמאבדים את חייהם, הם מתארים את זה כנס אנרגטי. תוסס ומדהים.

הם גם מציעים להכשיר שומרי סף שיעסקו באיתור מועמדים להתאבדות. רק ההכשרות האלה יעלו מעל 10 מיליוני שקלים, כדי לאתר מועמדים להתאבדות. זה מראה כי את התקציב הם משקיעים לא במתאבדים, אלא באיך לעשות כסף ממתאבדים ואתן דוגמא: לפני כמה שנים התאבד שופט בישראל, מוריס בן עטר, וטענו כי התאבד בגלל עומס בעבודה. אלא שבת זוגו היא פקידת סעד ראשית מחוז ירושלים. ואני שואל, אם הוא חי עם עובדת סוציאלית בבית, איך היא לא קלטה שבעלה הולך להתאבד? הרי כפקידת סעד מחוזית היא אמורה לשמש שומרת הסף הכי טובה, ובכל זאת בעלה התאבד אצלה בבית.

עד היום נושא מצוקתם של האבות הוא מוקצה מחמת מיאוס. בכנסת בכל שנה שמתקיים יום האובדנות, מי שמשתלט על השיח זה כל מיני עמותות, שאם תדווח להם שמישהו עומד בפני טראומה, הם פשוט יזמינו לו 2 ביריונים ויש לאברבנאל. זה פיתרון????            

כולנו פותחים עיתונים ורואים מבזקי חדשות כגון "גבר התאבד בתא המעצר בשל עבירת אלמ"ב", או נמצאה גופת אלכוהוליסט. או נמצאה גופת הומלס. לציבור לא מספרים שמאחורי שבאלכוהוליסט נהיה כזה, בגלל שהמדינה הפכה אותו כזה, או שההומלס הוא בלי בית, כי הבית שלו עוקל.

אפילו בכתבות על דורון חביב שהופיעו במקומון מודיעין נעלמו מהרשת. בכלל נעשה שימוש ציני במי שמאותת אותות מצוקה כאשר הוא מדבר על התאבדות. היום הפרקליטות מגישה כתבי אישום על איום בהתאבדות סחיטה רגשית, ומי שחותם על כתב אישום כזה, בעצם דוחף את אותו גבר כן להתאבד, כי הבחירות שנותרו לו הן כלא – או מוות.

ואם לא די בכך, אז בכנסת הפמיניסטיות המציאו מושג חדש: גם התאבדות זו אלימות.

לסיום, אביא מקרה מוחשי. צופית גרנט ליוותה לאפריקה שלושה בנות של אבא הודי שברח מהארץ לפני שנים. כאשר היא הפגישה בינהם, ושאלה אותו בנוכחות המצלמות למה ברחת מהארץ, למה השארת שלושה בנות בלי אבא, הן סבלו בלעדיך. תראה כמה הן פגועות.

הוא הסביר לה שבגלל ההוצל"פ, הוא פשוט לא היה יכול לחיות, כי הגרושה לקחה לו את כל המשכורת. גם זה לא שכנע את צופית, והיא המשיכה לחבוט בו בנוכחות המצלמות שהוא אבא רע, אבא נוטש, "למה לא התמודדת" היא שאלה. כאילו שאם היה נשאר בארץ, היה לו דרך להישאר בחיים. כמוהו יש הרבה אבות בחו"ל שהדרך היחידה שלהם לברוח מחיי דלפונות ומעצרים, היא לברוח לחו"ל.

הצלת חיים יכולה להיעשות רק ע"י שינוי חוקים דרקוניים, חוקים אכזרים, חוקים שמתעלמים מזכויות אזרח, ודוחפים גברים ונשים למצב שהחיים שלהם הם טרגדיה שאין ממנה מוצא.

עו"ד יניב מויאל:  אין קול ואין עונה בועדה למניעת התאבדויות:  הגברים מתים

גיל רונן:  הרשויות מתעלמות ממוצקתם והפלייתם של הגברים הגרושים

עו"ד מורן סמון:  עורכי הדין משסים בני זוג זה בזו ותורמים למעשי אובדנות:  "מחירו של הלהט לנצח"

 

עו"ד נוגה ויזל:  המדרון החלקלק להתאבדות בקרב גברים גרושים

נוגה ויזל: המדרון החלקלק לאובדנות

שרת הבריאות יעל גרמן משיקה את המועצה למניעת התאבדויות ברעש וצלצולים. השבוע הודיע שתחול חובת גידור של גגות, כדי שאנשים לא יקפצו. לפני שבועיים נודיעה שיקטינו את כמות הכדורים נגד כאב ראש. בכנס למומחים אירופים למניעת התאבדויות יו"ר המועצה, גיל זלצמן, הזמין את חברות התרופות לתת חסויות באווירה קוסמופוליטית ועליזה. מה קורה פה? בינתיים מחצית המתאבדים הם אבות גרושים או בהליכי גירושין ואין להם כל פיתרון.

לפני חודש ביום השואה התאבד עורך דין, אלון וולף, כי נאסר עליו ועל הוריו ניצולי שואה לפגוש את ביתו   אני מתכבדת לפתוח את הפאנל המקצועי של כנס "אובדנות בצל הגירושין ושירותי הרווחה". אנחנו ננסה לדון קצת על המדרון החלקלק להתאבדות. ננסה לראות אם הפתרונות הממשלתיים למניעת אובדנות אכן אפקטיביים, או שמדובר בהפרחת סיסמאות באוויר, והזרמת כספים לכל מיני גורמים אינטרסנטיים. יש טענה לפיה חברות התרופות וארגוני הפסיכיאטריה תופשים טרמפ על מצוקותיהם של אנשים העומדים בפני דרך ללא מוצא.

משרד הבריאות לא שש לספק את הנתונים. הסטטיסטיקה של משרד הבריאות מתפרסמת רק אחת לכמה שנים בטבלאות שאי אפשר להבין מהן שום דבר, כאשר גם כשמפלחם לפי מעמד אישי, הרי שבין מי רשום כנשוי, יש הרבה שבהליכי גירושין, ועדיין מופיעים כנשואים.

בנובמבר 2011 פנו האבות הגרושים לאו"ם במסגרת ביקורת האו"ם על יישום אמנות בדבר זכויות אזרח בינלאומיות שהמדינה מחויבת לדווח אחת לכמה שנים על התקדמות לקראת יישום האמנות. משלחת של משרד המשפטים הודיעה בוודת הרווחה של האו"ם בז'נבה שאכן הנתון של 150 גרושים או בהליכי גירושין מתוך 400 מתאבדים, הוא נכון, אולם שללו את הטענה שזה עקב חוקי הפלייה. האו"ם דרש ממדינת ישראל לבטל את חזקת הגיל הרך, להקטין את עול המזונות כדי לאפשר קיום עצמי ובכבוד, ולטפל בבעיית האבות המתאבדים.    

בסביבות 2005-6 התחיל משרד הבריאות להתעניין בתופעת האובדנות, ורק השנה הקימה השרה יעל גרמן את הוועדה הלאומית למניעת אובדנות אחרי כמה פיילוטים קטנים. מונו 25 מומחים ונציגים שזהותם נשמרת בסוד. עוד בשנת 2007 פנה עו"ד רז משגב לוועדה הבי משרדית למניעת אובדנות, והבטיחו לו להתייחס לסוגיית האבות המתאבדים, אלא שכאמור "צפצפו" עליו.

אז מרשויות המדינה אנו רואים התעלמות והשתקה. נעבור לאקדמיה ולמועצת העיתונות. חוקי נושא האובדנות באקדמיה, הם בעיקר פסיכולוגים, או פסיכיאטרים, שעניינם לבצע מחקרים במימון חברות התרופות. כך למשך בכנס אקדמי הראשון לאובדנות לפני שנה במכללת תל אביב, אלון וולף היה שם, ודיווח שכל מה שמעניין אותם זה להלעיט כדורים נוגדי דיכאון את הקליינטורה החדשה לחברות התרופות. דיברו שם על כדורים אופייאטים, מבוססי אופיום, ומחקר חדש של כדורים קנבואידים, מבוססי קנאביס. אמרו לו שהפיתרון למצבו הוא פשוט לקחת כדורים.

לפני שנתיים, בספטמבר 2012 אירחה מדינת ישראל את הכינוס האירופי לנטיות אובדניות והתאבדויות. מנהל הכנס הוא דר' גיל זלצמן, מי שמונה ע"י השרה יעל גרמן רק לאחרונה לעמוד בראש המועצה למניעת התאבדויות. לקראת הפקת הכנס הוציא דר' גיל זלצמן מכתב הממוען לכל חברות התרופות, ובו כתב: "הכינוס יכלול אירועים חברתיים באווירה קוסמופוליטית מדהימה בת"א הידועה באופייה האנרגטי והתוסס". אנו מצפים ל 800 משתתפים. כינוס זה מבטיח חשיפה ארוכה מהרגיל של מוצריכם בפני קהל רופאים ומתמחים מובילים". בהמשך המכתב הוא מציע לחברות התרופות חסות לערב גאלה ב 120,000 ₪ וחסות פלטינה ב 80,000 ₪.

קשה לקרוא את המכתב ולא להתפלץ. מזמינים אנשים לכנס שדנים בו על אנשים שמתים, ומבטיחים לקהל אווירה אנרגטית ותוססת??? מזמינים את חברות התרופות לקחת חסות על אירוע שכזה? האם זה לא מדבר בעד עצמו שכל הטיפול הממשלתי במניעת אובדנות נועד להעשיר את חברות התרופות, ולסמם את האזרחים מדעת, על מנת שלא יחושו את הכאב והטרגדיה שבו מצויים חייהם?

כשנה אח"כ, ב 25.11.2013 מודיעה שרת הבריאות שהיא ממנה את אותו פרופ' גיל זלצמן לראש המועצה למניעת התאבדויות, יחד עם עוד 24 מומחים ונציגים, אלא שאף שם לא מתפרסם בציבור. הטענה היא שפיילוט בשלושה יישובים, רמלה, רחובות וכפר קנא, גרם למניעת התאבדויות באמצעות הכשרת שומרי סף, המאתרים תושבים בסיכון להתאבדות וזה כביכול מוביל לירידה במספר המתאבדים.  שומרי הסף, עוברים הכשרה, ומפנים תושבים שאותרו עם פוטנציאל אובדני לאבחון מקצועי במרפאות הציבוריות לבריאות הנפש של משרד הבריאות בהליך הפניה מהיר, שם הם מקבלים תרופות נוגדי דיכאון המבוססים על אופיום. בארץ מתקיים מחקר לתרופות על בסיס קנביס.

בכתבה בהארץ נכתב ש"לדברי ד"ר בעז לב, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, התוכנית כוללת הקטנת הנגישות לאמצעי התאבדות כמו כלי נשק, תרופות או מקומות שמועדים לפורענות.   בנוסף פועלת התוכנית לאתר אנשים שנמצאים בסיכון, להשלים פערי מידע, לשבור את קשר השתיקה, לייצר שיח ציבורי ומודעות".

אני רוצה להקריא לכם טענות של אותו גיל זלצמן שהופיעו בכתבה: "יש המון דוגמאות בעולם איך מורידים את שיעור ההתאבדות בעזרת פעולות פשוטות. הבריטים למשל, הורידו את מספר הכדורים בחפיסה של תרופות משככי כאבים והצליחו להוריד את שיעור ההתאבדות ב-29%. התאבדות היא הרבה פעמים דחף אימפולסיבי, אם אתה לא מצליח להשיג מיד את האמצעים כדי לבצע אותה – אתה תוותר". זלצמן מוסיף כי "במקומות אחרים בעולם ישנם אתרים שמוגדרים כ"הוט ספוט" – מקומות מועדים לפורענות כמו למשל גשר הזהב בסן פרנסיסקו". אני שואלת האם מישהו מאמין לזה שצמצום כדורי אקמול יצמצם התאבדות, או שגידור אתרי "הוספוט", יצמצם התאבדות? הרי אם המתאבד צריך להגיע אל ההוט- ספוט כדי להתאבד שם, זה אומר שהצעד איננו ספונטני, אלא מחאתי, ובניינים של 10 קומות מהן ניתן לקפוץ, יש בכל פינה בארץ.

גיל זלצמן אומר שכשגידרו את הגשר בסן פרנסיסקו "אנשים לא עברו להתאבד בגשר סמוך, הם פשוט ויתרו על זה", וזו ממש טענה שלא מחזיקה מים. כיצד הוא יודע שלא עברו לגשר הסמוך? אולי פשוט לא הלכו לגשר, והתאבדו בבליעת אקונומיקה במקום?

עוד טוענים במועצה ש"בצה"ל הצליחו לצמצם את התופעה ממצב קיצוני של כ-40-50 מתאבדים בשנה למספר מתאבדים חד־ספרתי באמצעות שינוי גישה מערכתי והטמעת הנושא בהכרת מפקדים, עיבוי מערך בריאות הנפש ורצף טיפול אגרסיבי".

אלא שגם זה לא נכון שכביכול באמצעות הגדלת מספר הפסיכולוגים הקטינו את ההתאבדות. בצבא פשוט למדו שאי אפשר לדחוק חיילים לפינה ולשלוח אותם לשרת במקומות ובתפקידים הגורמים להם מועקה, אז באים לקראתם, מזיזים אותם מהשטח הקרבי למצב ג'ובניק, מכירים בהם כחיילים בודדים ומגדילים להם את המשכורת הצבאית, ואז הם לא מתאבדים, או לפחות שורדים את השלוש שנים.

בישיבה הראשונה של המועצה למניעת התאבדויות השרה יעל גרמן אמרה ש"הגיע הזמן להזיז הצידה את הסטיגמות שדבקו לנושא ההתאבדויות ולהפסיק לטאטא את העניין מתחת לשטיח. משפחות שיקיריהן התאבדו לא צריכות עוד להסתובב בינינו עם תחושה של אות קין על המצח… "התאבדות היא לא מחלה מדבקת, עלינו לדבר על התופעה להעלותה לסדר היום, ולעשות כל מאמץ כדי לצמצמה.

הבעיה היא שאלו סיסמאות דמגוגיות. מאחורי הקלעים פועלת קליקה של אינטרסנטים ובעלי מקצוע אשר טוענים שסיקור כתבות התאבדות, ופירוט הסיבות להתאבדות בציבור יוצר גלוריפיקציה של ההתאבדות, והם מתלוננים באופן סדרתי על כל כתבה שבה מפורטים יותר מידי פרטים. כך למשל כל הכתבות על דורון חביב שהתאבד בגלל שגרושתו מנעה ממנו את הילדים והצית את עצמו, ובהם אפילו נקבו בשמה של הגרושה, הועלמו מהרשת.

למעשה יש לנו כאן את כל המידע שצריך לדעת על המועצה של יעל גרמן. ראשית המועצה חשאית וחבריה חשאיים. שנית, לאור הכנס האירופי שהיה בישראל, מסתמן שהמענה הממשלתי הוא הלעטת אנשים בתרופות. שלישית, הנושא של הקטנת נגישות לנשק, והקטנת חבילות כדורים לכאב ראש פשוט מעורר לעג, שכן מי שרוצה להתאבד תמיד יכול לקפוץ ממגדל מגורים ברמת אביב, או להטביע עצמו בים, ואת המגדלים והים אי אפשר לסגור. כל הכסף והזמן שיושקע בזה נשמע כמו טיוח ובזבוז משעוועים.

ומכאן לשומרי הסף והתרופות. בקבוצת א' זה אבא היו לא מעט אנשים שאיימו להתאבד. הם גם מפרטים בדיוק למה, אם זה הניתוק מהילדים, השופטת העוינת בבית המשפט למשפחה, הרשמת העוינת בהוצל"פ, פקידת הסעד שמנתקת מהילדים, צו מאסר על מזונות, או כתב אישום שמוגש על שטות. ואין מה לעשות.

הדילמה היא שאם מצלצלים לרשויות, אז ישלחו שני בריונים עם אלונקה לאשפז בכפייה את האיש, ואז סיכוייו לראות את הילדים הם אפסיים. זה מה שקרה לאלון וולף למשל, כאשר זוגתו נפרדה ממנו שבועיים לפני הלידה הוא נכנס לדיכאון והתאשפז, כדי להירגע. מאז זוגתו ופקידות הסעד השתמשו באשפוז זה כדי למנוע ממנו את הקשר עם ילדתו, ואת הכתם הפסיכיאטרי שדבק בו הוא לא יכול היה להסיר גם שנים אחר כך.

האשפוז הפסיכיאטרי עצמו כרוך בהשפלה, ואלימות המופעלת בבית החולים לבריאות הנפש: האבסת כדורים וזריקות ללא יכולת התנגדות, ריתוקים, שהייה בחדרים מרופדים, יחס מתנשא של הצוות, וצורך להציג הצגה ש"השתקמת" רק כדי לצאת משם. כלומר מדובר בטראומה על גבי טראומה, שרק עלולה להעצים את הנטיות האובדניות.

בעיה נוספת, במישור הפלילי היא הפללת מי שמאיים להתאבד. גם כאן מקרה אלון וולף סיפק לנו הצצה לדילמות המוסריות. אלון ניסה לשדל את זוגתו לוותר על התביעות, ולפתוח דף חדש, אבל לדאבוננו, הוא גם איים בהתאבדות. בגין האיום הזה הוגש נגדו כתב אישום, והשופט שאול אבינור שלח אותו לחודשיים "הסתכלות" בתנאי מעצר. כאשר פרקליטו טען שזהו היה אמירה שלא מלווה באספקט פלילי, הניד השופט כתפיים ואמר ,מה לעשות, יש פסיקה שאיום בהתאבדות זה סחיטה רגשית".

התוצאה היא שחודשיים לאחר ששוחרר, אלון וולף באמת התאבד. השאלה היא האם עצם הגשת כתב אישום על :איום בהתאבדות", היא עצמה טריגר לכך שמעשה ההתאבדות אכן יקרה, והאם לא רובצת לפחות אשמה מוסרית של שידול להתאבדות על מי שחתם על כתב האישום הזה?

פרט לכך, מה באמת ניתן לעשות בנסיבות שהחוק עצמו עוין גברים, ופשוט לא ניתן לנחם את הגבר ש"יהיה טוב", מכיון שכולם יודעים שלא יהיה טוב, וששום דבר לא ישתנה? פקידת הסעד לעולם לא תשנה דעתה, החוב בהוצל"פ לעולם לא יימחק, בריביות הרצחניות ימשיכו לטפס, רישיון הנהיגה לא יוחזר, הקשר עם הילדים רק יחמיר ויגיע לניכור מוחלט. כסף לשלם לעורך דין לא יימצא, וכל הגשה של בקשה נוספת תיתקל בטענה "הוא תובע סדרתי".  

דווקא ידוע על אנשים שעמדו בפני התאבדות והצילו את חייהם באמצעות בריחה מהארץ. ממשלת צרפת אפילו הכירה בגברים ישראליים כפליטים על רקע התעללות מגדרית. לפעמים מדובר באנשים שאפילו לברוח מהארץ ולהתחיל חיים חדשים בחו"ל הם לא יכולים, כי בגלל צווי עיכוב יציאה הם אסירי ציון, והגוף שלהם משועבד לטובת המזונות וההוצל"פ.

הרעיון שיש לכלוא את אותם אנשים על סוף אובדנות, בארץ, כאשר הם חיים במצב בלתי אפשרי שאין להם איך להאכיל את עצמם, לוקחים את רישיון הנהיגה והזכות להחזיק חשבון בנק, מעקלים את כל מה שהיה להם, לפעמים 100% מהמשכורת, ומכניסים אותם ל 21 ימי מעצר כל שני וחמישי בלי חקירת יכולת. בנסיבות אלה, מה הטעם להחזיק את הגבר כלוא בישראל, כאשר הוא סוס מת שלעולם לא יצליח להניב את הכספים הנדרשים לסגור החובות??? הוא לעולם לא יוכל לפרנס את עצמו וכאמור, הוא על סף התאבדות?

אולי דווקא לאפשר לאנשים כאלה לעזוב הכול ולצאת לחו"ל הוא הפיתרון שיציל חיים? נניח שאותו אדם מביא הערכת פסיכיאטר שאין לו אופק קיומי בישראל, אז אולי צריך פשוט להציל את חייו ולשחרר אותו, לתת לו לעזוב הכול לטובת חיים חדשים בחו"ל?  

 

לורי שם טוב:  התערבות שירותי הרווחה כטריגר לאובדנות בקרב נשים

אימהות מתאבדות

המוניטין של פקידות הסעד כל כך רע, שכיום, די בכך שאמא למדה שפקידת הסעד מעוניינת 'לעזור' לה, וכבר מתעוררת נטייה אובדנית. ב 2009 התאבדה אמא יחד עם בעלה בערד. האישה הייתה בת 35. משרד הרווחה פרץ לביתם וחטף את שני הילדים ילד בן 2 לאימוץ ונערה בת 14 לפנימייה. השכנים הזעיקו משטרה, הגדלת נפרצה, בני הזוג נמצאו מוטלים על הרצפה עם שני מכתבי התאבדות: האישה כתבה: "לקחו ממני את הילדים, אין לי טעם לחיות יותר".

הבעל כתב: אני לא יכול בלעדיה. היא כל מה שנותר לי בעולם. אם אשתי תמות, אני אמות יחד איתה". בכתבה נכתב שהבעל היה מובטל והאם עבדה במכבסה. השכנים אמרו שהסיבה היחידה שלקחו להם את הילדים היא מחסור כלכלי: כשהילדים נלקחו מהם הם הרגישו שעולמם חרב.

בתגובה לכתבה על ההתאבדות פקידת הסעד הראשית חנה סלוצקי אמרה: "מדובר בילדים במצבים קשים. הפגיעה לא מאפשרת לנו להשאיר אותם בבית". בלי אף מילה של חמלה כלפי ההורים, היא חושבת שהעיקר הוא שהיא הצילה ילדים מעוני.

את האמא אילנית נחמיאס הכרתי דרך הפייסבוק בשנת 2009. היא התאבדה לאחר שמשרד הרווחה בחיפה, לקחו לה את הבן שלה אור, שהיה אז בן שנתיים, כי פקידת הסעד סברה שהאמא לא אחראית בגידול הבן שלה. אילנית עבדה כליצנית רפואית בבית חולים בחיפה.

היינו מדברות בשעות הערב, היא הייתה מספרת על ועדות התסקיר וועדות ההחלטה אליה היא מוזמנת, וכמה שקשה לה להתמודד עם פקידות הסעד שלא מתכוונות להחזיר לה את הילד, היא סיפרה שאמא שלה ביקשה לקבל את המשמורת על הנכד שלה והתחייבה לטפל בילד ולקבל כל סוג של הנחיה ממשרד הרווחה כדי להשאיר אותו במשפחה, אולם פקידת הסעד סירבה.

אילנית הייתה מסוג האימהות שאוהבות את החיים. היא אהבה חופש, ים ושמש ואת אחיה התאום אילן, והמשפחה שלה. לאילנית הייתה משפחה חמה ותומכת. יותר מכל היא אהבה את הבן שלה אור, שהיה לה קרן אור בחייה. צעירה, אימא שלה, עזרה לאילנית בגידול של אור.

השיחה האחרונה שלי עם אילנית הייתה ביום חמישי בערב 21 בינואר 2010. חזרתי עייפה מהעבודה, והיא התקשרה. אמרה שהיא לא רואה את הבן שלה כבר שלושה חודשים, שפקידת הסעד לא נותנת לה לראות את בנה. נשמעה מיואשת. אני הייתי עייפה, ועניתי לה בקצרה, אל תתייאשי, אני לא רואה את הילדים שלי כבר תשעה חודשים, זו מלחמה ואסור להתייאש. נפרדנו לאחר שיחה קצרה.

בבוקר של יום שישי, או שבת אימא של אילנית התקשרה אלי, ואמרה לי שהבת שלה התאבדה. תלתה את עצמה בחדר האמבטיה בבית של אבא שלה. אילנית לא החזיקה מעמד. הכאב וחוסר התקווה שתצליח להשיב את בנה אליה, גרמו לה לקחת את נפשה בידיה.

מוות אכזרי ונוראי. מוות מיותר, של בחורה שעבדה כליצנית רפואית בבית חולים, שהצחיקה את כולם, אבל החיים שלה הפכו טרגדיה מרגע שלקחו ממנה את בנה. ביום ראשון 24 לינואר ט' בשבט 2010, אימא של אילנית קברה את בתה מתחת לאדמה.

הצרחה שהשמיעה האימא, מהדהדת בראשי. צעירה, אימא של אילנית הספידה את ביתה כשהיא נתמכת באחיה התאום של אילנית אילן, בחבריה של אילנית, והיו לה המון. המון המון חברים. בהלוויה של אילנית היו לפחות 300 אנשים אם לא יותר, הגיעו באוטובוסים לבית העלמין ללוות את האימא בדרכה האחרונה טרם עת.

ירד גשם והיה קר, אבל כשהאימא קברה את בתה, הפציעה שמש בענן בשמיים, מרחמת על נשמתה של אילנית, מרחמת על האנשים שאילנית השאירה בחיים.

בדברי ההספד של צעירה אימא של אילנית, היא אמרה "אילנית, תקומי, השמש זורחת בשבילך, תקומי. תראי כמה אנשים באו לכאן לכבודך, כמה אנשים אוהבים אותך, אלוהים למה לקחת את הפרח הכי יפה בגן?"

אילנית הייתה יפהפייה, מלאת שימחת חיים, מלאת אהבה ונתינה שאוהבת אנשים, ילדה ילד וגידלה אותו באהבה, ממה שהיה לה. לא הייתה לה שום בעיה לקחת את הילד שלה בשעת ערב מאוחרת לגינה, כי הילד לא הצליח להירדם. זו הייתה אילנית. אימא טובה, אבל רשויות הרווחה ראו בה אימא עניה חד הורית, שאפשר לקחת לה את הילד כי אין לה כוח להתנגד וכתבו נגדה תסקירים שליליים שגרמו לה לצער רב. זה שבר אותה.

התערבות רשויות הרווחה במשפחה, מסתיימת מיד לאחר שהן לוקחות את הילדים מהאימהות. העובדות הסוציאליות לקחו לאילנית את הילד שלה, ומבחינתן מרגע שהוציאו את הבן שלה ממנה, הן ראו באימא מטרד. אילנית לא ויתרה. היא נלחמה להחזיר את הבן שלה אליה. במשכורתה הדלה, בכספים של אמא שלה היא הגישה בקשות לבית המשפט. לשווא.

הבן של אילנית אור, גדל במשפחת אומנה ועד היום נמצא במשמורתה של המשפחה שמאוד אוהבת אותו. המשפחה של אילנית בקשר חם עם משפחת האומנה, וצעירה רואה את הנכד שלה, הבן של הבת שלה שכל כך דומה לבתה אילנית ז"ל.

ב- 23 בפברואר 2010 ערכה ד"ר מרינה סולודקין יום זיכרון לזכרה של אילנית נחמיאס ז"ל שהלכה לעולמה בגיל 39 שנים בטרם עת. ד"ר סולודקין פתחה את הכנס למניעת הוצאת ילדים בכפיה מביתם במילים:  "אני מבקשת לפתוח את השדולה שלנו באזכור המקרה הנוראי של האמא אילנית נחמיאס ז"ל, ששמה קץ לחייה, לאחר שפקידות סעד הוציאו ממשמורתה את בנה, והתכוונו לשלוח אותו לאימוץ סגור.  משפחתה הטובה והתומכת של אילנית ביקשה לקבל את משמורת נכדם, אולם סורבה על ידי פקידת הסעד".  במהלך השדולה של ד"ר מרינה סולודקין ז"ל הכרנו אמהות נוספות שהתאבדו כי רשויות הרווחה לקחו להן את הילדים, והאימהות לא החזיקו מעמד בלי הילדים שלהן.

איך אנחנו כחברה יכולים למנוע מאמא להתאבד לאחר שלקחו לה את ילדיה?

כשאימא פונה אלי היום ואומרת שהיא תתאבד אם לא יתנו לה את הילדים שלה, אני אומרת לה שהיא חייבת להחזיק מעמד כדי שהילד שלה ידע שהיא נלחמת עליו. העידוד מגיע בעשייה, בפעולה. אסור לתת לאימא לשקוע במרה שחורה, צריך לתת תקווה.  אני מעודדת אמהות שפונות אלי להילחם עד הסוף להשיב את ילדיהן. השמיים הם הגבול. אני מאמינה שמי שנלחם – מנצח.

במאבק שלי לא ניצחתי עדיין. משרד הרווחה היה שמח מאוד אם הייתי מתאבדת, אבל מי שמכיר אותי, יודע שאני לא אתן לאף אחד את הסיפוק הזה.  אני אוהבת את הילדים שלי והם יחזרו אלי ויהי מה. זה הטבע. הטבע ברא את האימהות לוחמות, יוצרות חיים ושורדות.

אני לא מקבלת את הטענה של יעל גרמן שתרופות פסיכיאטריות הם הפיתרון למניעת אובדנות. מי שלקחו ממנה את הילדים לא תירגע באמצעות תרופות, והכאב לא ייעלם. התרופות אינן יכולות לרפא את הנזק של העובדות הסוציאליות ובתי המשפט.

יעל גרמן אומרת שהיא הולכת לשפוך כספים על איתור אנשים בעלי נטיות אובדניות, ואני אומרת לא צריך לאתר את המועמדים להתאבדות.  יעל גרמן צריכה פשוט להגיע לוועדת תסקירים או ועדת החלטה.  כל מי שמוזמן לשם הוא בסכנת התאבדות פוטנציאלית. כל מי שנשלחת למרכז קשר או לאבחון, או שילדיה נחטפים ממנו היא מועמדת להתאבדות, וצריך רק להגיע למסדרונות של משרד הרווחה. לא צריך שום איתורים ותוכניות לאיתור מתאבדים. כל הלקוחות של משרד הרווחה הם מועמדים להתאבדות.  

לכל אותן אימהות שנלחמות על הילדים שלכן – אל תוותרו הם יחזרו אליכם.

 

תגובה אחת בנושא 5/2014 התאבדות בצל הגירושין ושירותי הרווחה "מתגרשים ומתאבדים"

  1. מאת ארצי‏:

    כל הכבוד לקואליציה למען הילדים והמשפחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *