הפליית גברים בהליכים פליליים

הפליה מגדרית נגד גברים בהליך הפלילי – ידידיה מנדל

 מבוא:  הליך הוכחת אשמה בהליך הפלילי – האם מופלה מגדרית?

חוק העונשין קובע כי אין עבירה ואין עונש אלא על פי חוק[1] ודיני הראיות בישראל קובעים דרכים להוכיח את אשמתו של הנאשם במשפט פלילי. אולם, עוד לפני הבאת נאשם/ת בפני שופט ישנם הליכים רבים שנסיבות הרשעתו של אדם, תלויות בהליכים אלו. כגון: המלצתם של עובדים סוציאליים, של החוקרים בתיק, של הפרקליטות כאשר היא מחליטה באם להגיש כתב אישום אם לאו, שופט המעצרים וכמובן השופט הדן בתיק.  לכאורה, הנחיות והגדרות חוקיות "יבשות" לא אמורות לתת מרחב של שיקול דעת לרשויות אלו שעה שהם באים להחליט באם החשוד/ה / הנאשם/ת הניצב מולם, אכן ביצע את העבירות המיוחסות לו. אולם, כפי הנראה בכל ההליך וגם בבית המשפט ישנם "פרצות" אשר מאפשרות שיקול דעת נרחב לכל הגורמים ולבסוף לשופט הדן, לקבוע את החלטותיהם ו"לכופף" מעט את ההנחיות ואת החוק "היבש".

 חזקת החפות (אשר מעוגנת בס' 34 כב לחוק העונשין) אמורה תמיד לעמוד לנגד עיניה של הפרקליטות בואה להחליט באם להגיש כתב אישום כנגד נאשמ/ת ונגד עיניו של השופט בבואו להחליט באם להרשיע נאשם אם לאו. החלטות אלו אשר ישנו את חייו של הנאשם לנצח, מן הסתם לא קלות ולעתים קשות מאוד. מעבר לצורה הטכנית, באם ישנם מספיק ראיות על מנת להרשיע את הנאשם, ישנם לפרקליטות ולשופט התלבטויות נוספות; כגון: ענין לציבור (ס' 62 לח' העונשין והנחיית פרקליט המדינה מס' 1.1), זוטי דברים (סעיף 34יז' לחוק העונשין), ותוצאות ההליך המשפטי עצמו באם ייצא הנאשמ/ת זכאי/ת.

שאלת הענישה שעומדת בפני ביהמ"ש שעה שבה לחרוץ את גזר הדין של הנאשמ/ת, לאחר שנקבעה כבר ההרשעה, גם לא קלה במיוחד. המחוקק בחוק העונשין נותן לשופט ברוב המקרים שיקול דעת רחב לקבוע את גזר הדין. השופט שוקל בין היתר את עברו של הנאשמ/ת, מצבו הבריאותי / הנפשי / המשפחתי ונסיבות העבירה. בבואו לקצוב את העונש, על השופט גם לשקול שיקולים של הרתעה ציבורית והגנה על שלום הציבור.

נסקור פסקי דין המרשיעים והמטילים עונש על עבריינים שהורשעו בדין, (נשים וגברים) ונבחן האם בית המשפט בבואו לחרוץ את עונשו של העבריינ/ית, בוחן את הנסיבות "הטהורות" של המקרה על פי הדין או שיש נטייה לבית המשפט לחרוץ דין שונה, כאשר מדובר במגדר שונה, גם אם הוא אינו מציין זאת במפורש.

תוכן העניינים:

  1. 1.     מבוא……………………………………………………………………………….(למעלה)
  2. 2.     מעורבות נשים בפלילים …………………………………………………………………

2.1.     נתונים בדבר הרשעת נשים בהשוואה להרשעת גברים ………………………….

2.2.     עבריינות נשים – תיאוריות ……………………………………………………….

2.3.     תלונות שווא במשטרה של נשים כנגד גברים…………………………………….

2.4.     תלונות והגשת כתבי אישום נגד גברים – שיקולים לחומרה …………………..

  1. 3.     גזר דין – שיקולים והחלטות שיפוטיות………………………………………………..

3.1.     פסק הדין בעניין אנה דוקולסקי – השיקולים לזיכוי והשיקולים לענישה…..

3.2.    פמיניזם ודעת הקהל – השפעתם על מערכת השיפוטית.………………………

3.3.    עבירות מין– השפעתם של דעת הקהל וארגוני הנשים על השופטים.…………

  1. 4.     אמינותם של עדים ומשקלה של עדות בהכרעת הדין………………………………..
  2. 5.     אלימות במשפחה – האומנם רק גברים אלימים?  …………………………………..
  3. 6.     אפליה בענישה.…………………………………………………………………………..

6.1.       הענישה כמאפיינת את חומרת העבירה…………………………………………..

6.2.       עובדות דומות – גזר דין שונה.……………………………………………………..

  1. 7.     סיכום……………………………………………………………………………………..

2. מעורבות נשים בפלילים

נויה רימלט טוענת במאמרה "כאשר נשים נעשות אלימות"[2], כי "עבריינות נשית אלימה נושאת פעמים רבות מאפיינים מגדריים מובהקים, כאשר היבטים מסוימים בחייהן של נשים אלה, כגון יחסי אי-השוויון בינן לבין גברים אחרים בסביבתם ומבנים פטריארכאליים שהן מכופפות להם הינם תנאי הכרחי להבנת הרקע לביצוע העבירה."

במאמרה, ממשיכה המחברת ומצדיקה, נשים אשר ביצעו עבירות אלימות חמורות, בטענה כי ישנה הצדקה מובנית להתנהגותם, מאחר והתנהגותן נובעת מ"מציאות חיים מורכבת", ובהמשך: "המעשה הפלילי שנעשה נולד על רקע של ייאוש ומצוקה. קודים חברתיים פטריארכאליים ביחס להתנהגותן הראויה של נשים, שהעניקו לגיטימציה לבידודה החברתי של האישה והכפיפו אותה לשליטתו המוחלטת של הגבר/הבעל הכשירו את הרקע ויצרו את התמריץ למה שקרה בסופו של דבר"[3].

המחברת מביאה דוגמאות נוספות לעבריינות שנית ולהרשעתן, ומבקרת במאמרה את מערכת בית המשפט, וטוענת כי בהרשעתן של נשים אלה, אין התייחסות לנסיבות מעשיהן העברייניות, אלא קמה הרשעתן רק בגלל מעשיהן… "מצא בית המשפט לנכון להחמיר בעונשן של נשים שביצעו עבירות של אלימות, מעידות שבית המשפט בחר למקם את מעשה העבירה הנשי בהקשר עברייני כללי ולבחון את שכיחותה של העבירה הפלילית ללא הבחנה בין דפוסי התנהגות עבריינית של גברים ושל נשים.[4]"

 "נשים שרוצחות יותר מדי ובתי המשפט שמשחררים אותן"

הסופר האמריקאי המוערך והפסיכולוג הקליני, וורן פארל (Warren Farrell), שהיה שנים רבות דובר של הארגון הפמיניסטי הגדול ביותר בארה"ב NOW, כתב ספר בשם "מיטוס הכוח הזכרי"[5] (The Myth of Male Power), ואני מבקש להביא במהלך העבודה, במקומות רלבנטיים, חלקים ממאמר מתוך הספר להלן (בתרגום חופשי), אשר מתאר באמצעות מקרים ופסקי דין אמריקאים, שישנם "הגנות" לנשים, שנוצרו בארה"ב, בעקבות לחץ של הפמיניסטיות:

 "נשים שרוצחות יותר מדי ובתי המשפט שמשחררים אותן: 12 הגנות לנשים בלבד"

Women Who Kill Too Much and the Courts That Free Them:  The Twelve 'Female-Only' Defenses

"הגנת האישה החפה מפשע – יש נטייה לראות נשים כיותר אמינות מגברים, מפני שהן נחשבות תמימות יותר. אפילו כאשר נשים הודו בהגשת האשמות כזב על כך שהן נאנסו או שבעליהן התעללו בהן, לדוגמא – לעיתים קרובות לא האמינו להודאה שלהן שהן שיקרו. לפיכך, האמונה שנשים הן חפות מפשע עמוקה עוד יותר מהנטייה להאמין לנשים."[6]

 2.1. נתונים בדבר הרשעת נשים בהשוואה להרשעת גברים.

על פי השנתון הסטטיסטי לישראל לשנת [7]2010, שהתפרסם באתר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מראים הנתונים כי[8] נשים מורשעות ביחס של כ-1 ל-10 גברים, כך ב-2008 הורשעו 32,228 גברים ורק 3,207 נשים הורשעו, והאחוזים לביטול הרשעות במשפט הפלילי בין השנים [9]2006-2008, מגיע לממוצע של  %18.2 אצל נשים ואילו ביטול ההרשעות לגברים, בין השנים הנ"ל, מגיע לממוצע של 13.4%[10]. כך גם בנתונים המצביעים על "עבריינים מבוגרים שחויבו בדין"[11], באחוזי חישוב משנת 1965 ועד 2008, נשים נמצאות עם 9.7% לעומת גברים המשלימים ל100% עם 90.3% אשר חויבו בדין.

 בנושא זה, נויה רימלט כותבת במאמרה: "מחקרן של בוגוש ודון יחיא עסק גם בהשוואה בין גזרי הדין שנגזרו על נשים אלה לבין גזרי דין שנגזרו על גברים בגין מעשים פליליים דומים. השוואה זו העלתה כי תקופת המאסר הממוצעת שנגזרה בסופו של דבר על הנשים האלימות שעניינן נידון בבית המשפט העליון, היתה קצרה מזו שנגזרה על גברים. תקופת המאסר הממוצעת שנגזרה על נשים שהורשעו בעבירות כלפי חיי אדם, עמדה על מאה שישים ושבעה חודשים, ואילו זו שנגזרה על גברים, עמדה על מאה מאה תשעום ושבעה חודשים. בגין עבירות כלפי גופו של אדם נידונו נשים לחמישה חודשי מאסר בממוצע פחות מאשר גברים."[12]

 "הגנת הסוונגלי[13]אישה יפיפייה שזכתה בכינוי "שודדת מיס אמריקה", ביצעה שוד בנק מזוין. על פי תקנות השיפוט הפדראלי היא הייתה צריכה להישפט למינימום של 4 וחצי עד 5 שנות מאסר בכלא פדראלי. השופט הפדראלי פסק לה שנתיים מפני שהיא סיפרה לשופט שהיא הייתה מאוהבת במעצב השיער שלה והוא רצה שהיא תשדוד את הבנק. השופט סיכם, "גברים תמיד הפעילו השפעה זדונית על נשים, ונראה שנשים הן בעלות מגע עדין לכך, במיוחד אם מעורב סקס… נראה לי שמערכת יחסים סוונגלית הניעה את הגברת… הדבר המרכזי הוא סקס. [סוונגלי הוא דמות מהספרות הבדיונית שיש לה תכונות שידול היפנוטיות על אישה חפה מפשע]"

 2.2. עבריינות נשים – תיאוריות

ישנן תיאוריות שונות שמנסות להסביר, מדוע ישנו שיעור נמוך של נשים עברייניות באוכלוסיה, אולם נראה כי במחנה המשותף, כולם הסכימו כי הסיבה לכך נעוצה בתכונות הביולוגיות של נשים לעומת גברים: "קרימינולוגים כלומברוזו (Lombroso) ופררו (Ferraro), שנדרשו לסוגיית האשה העבריינית כבר באמצע המאה התשע עשרה[14], עשו זאת על בסיס הנחות מוצא שהסבירו התנהגות עבריינית של נשים על בסיס דטרמיניזם ביולוגי, דהיינו, על בסיס מאפיינים פיסיים, מורשים מלידה בחלקם, המבחינים בין עבריינות ללא עבריינות. הטענה הבסיסית היתה כי נשים אינן מתאימות באופן ביולוגי להתנהגות פלילית, שכן הן פסיביות ומפותחות פחות מגברים מעצם טבען. מכיוון שכך, אין בהם יוזמה ותעוזה לעבור על החוק"[15].

"פולק (Pollak), למשל, שכתב את חיבורו על נשים עברייניות בשנת 1950, טען כי נשים מבצעות בפועל שיעור דומה של עבירות לזה של גברים, אלא שהתנהגותן זו לא נחשפה ברובה[16]. באופן ספציפי נטען שתכונות ייחודיות הטבועות בנשים, כגון ערמומיות ורמייה, מכשירות אותן לא רק להתנהגות פלילית, אלא גם להסוואתה. תכונות טבועות אלה, טען פולק, קשורות למבנה ולבעיות הפיסיולוגיות של נשים, כלומר, למחזור חייה הביולוגיים של האישה, שבו היא נדרשת להסתיר תופעות גופניות כגון מחזור, הריון, בלות וכדומה. התוצאה היא איפה, לפי פולק, שלפשעי נשים יש אופי חבוי, דהיינו, שיעורי עבריינויותן כפי שהם מדווחים בסטטיסטיקה הפלילית הרשמית אינם אמיתיים, והם משתווים בפועל לאלה של גברים. פולק טען עוד כי מה שמסתיר את שיעורי עבריינויותן של נשים הוא היחס המקל שרשויות אכיפת החוק מגלות כלפיהן: הן מתעלמות ממעשיהן העבריינים של נשים המתגלים להן ובוחרות לא להעמידן לדין."[17]

"הגנת תסמונת קדם-וסתית[18]בשנת 1970 כאשר ד"ר אדגר ברמן אמר שלהורמונים של הנשים בזמן הוסת והפסקת הוסת יש השפעות מזיקות על יכולת קבלת ההחלטות אצל האישה, הפמיניסטיות זעמו. עד מהרה הוא הפך למשל ושנינה, כדוגמה לשוביניזם הגברי ברפואה. אבל בשנות ה80, מספר פמיניסטיות טענו שתסמונת הקדם וסתית היא הסיבה שבגללה אישה שרצחה גבר בכוונה תחילה, צריכה להשתחרר. באנגליה, הגנת תסמונת הקדם וסתית שיחררה את כריסטין אינגליש לאחר שהודתה ברציחתו של חבר שלה ע"י מעיכתו בין המכונית שלה לבין עמוד חשמל; ולאחר שרצחה את שותפה לעבודה, סנדי סמית שוחררה על תנאי, רק בתנאי שהיא חייבת לדווח כל חודש על זריקות של פרוגסטרון כדי לשלוט בסימפטומים של תסמונת הקדם וסת. עד שנות ה90, הגנת התסמונת הקדם וסת סללה את הדרך לשאר להגנות על בסיס הורמונאלי.
שריל לין מסיפ הייתה יכולה להניח את בנה בן 6 החודשים מתחת לרכבה, לדרוס אותו שוב ושוב, ואז, בגלל שלא הייתה בטוחה שהוא מת, לעשות זאת שוב, ואז לטעון לדיכאון לאחר לידה ולקבל טיפול רפואי עד הבית. שום פמיניסטית לא הביעה מחאה."

2.3. תלונות שווא במשטרה של נשים כנגד גברים.

סעיפים 9-10 בהנחיה 2.5 להנחיות פרקליט המדינה[19], מורה על אכיפתו באופן בררני וסלקטיבי, של ס' 240(א) לח' העונשין[20], האוסר מתן הודעה כוזבת לרשויות, כך שגם אם אישה תעליל על גבר, כי תקף אותה מינית, לא תחקר אותה אישה ולא תועמד לדין באשמת מסירת הודעה כוזבת, מאחר ויתכן, כי העדות הסותרת את העדות המקורית נובעת "מחשש מהנאשם, מרצון להשכין שלום בית, מקיומן של רגשות אשם כלפי הנאשם" וכו'. ס' 10: "רק במקרים נדירים ביותר, אם בכלל, יש מקום לנהל הליכים פליליים נגד העד במקרה שכזה, ובוודאי שאין מקום לעוצרו לצרכי חקירה".

ניצב משנה (בדימוס) ד"ר פיני יחזקאלי אשר ביצע מחקר בתחום תלונות שווא של נשים נגד גברים, פירסם מאמר בגליון 187 של "מראות המשטרה", ובין היתר כותב, כי למעלה מחמישים אחוזים מכלל התלונות על אונס והטרדה מינית הינן תלונות שווא:

"קבוצת אוכלוסיה זו היא הבעייתית ביותר, כיוון שמחד-גיסא, הנזק שהיא גורמת לתהליך הטיפול הוא כבד, ומאידך-גיסא, גורמים שונים במערכת אכיפת החוק כמעט שאינם מעלים את הנושא, בשל החשש מתגובתם של ארגוני נשים וארגוני עבודה סוציאלית. מדובר באוכלוסיה 'טפילה' המנסה לעשות שימוש לצרכיה במנגנון אכיפת החוק, להשגת עמדת יתרון על הצד השני, במאבקי גירושין ומאבקים על רכוש וגם על-רקע מניעים רגשיים כמו נקמה. כיום רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות במשפחה מביאות למעצר החשוד. זה קורה גם כאשר התשתית הראייתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה וכאשר החומר היחיד הנמצא הוא גרסאות סותרות של המעורבים (הסיכויים גבוהים במיוחד בשעות אחר-הצהריים, הערב והלילה, כאשר הקצינים התורנים בתחנות, בדרך-כלל, אינם מקצועיים, ויודעים כי עדיף מבחינתם שישגו בביצוע מעצר שווא על פני שחרור בעייתי, שיכול גם לפגוע בקורבן וגם בהם ובקריירה שלהם).  מעצר שווא בתחנת המשטרה יכול להגיע להארכת מעצר בבית המשפט ואף להגשת כתב אישום, למרות שאין בתיק מאומה, וסופו להסתיים בזיכוי החשוד. על כן, רבים היום המקרים, שבהם מקבלות נשים, הנמצאות במאבקי גירושין 'עצות חבריות', ולצערנו מה שחמור מכך, אף הנחיות מעורכי-דינן להגיש תלונות שווא". הנושא מוצנע על ידי המשטרה, וכל ניסיון להעלותו מותקף על ידי ארגוני נשים וארגוני העובדים הסוציאליים".

"הגנת עסקת הטיעון[21]ברגע שהאישה נראית פחות אשמה, העדות שלה מוערכת יותר, דבר אשר מוביל תובעים להציע לאישה עסקת טיעון בפשעים שבוצעו ע"י נשים ביחד עם גברים. ואם פרקליט מחוז מועמד לבחירה מחדש, אלמנט האבירות מאפשר לו להיראות גיבור כאשר משרדו תובע לדין גבר או בריון, גם אם בעצם האישה היא זו שצריכה לשבת מאחורי הסורגים."

2.4. תלונות והגשת כתבי אישום נגד גברים – שיקולים לחומרה.

נגד התופעה של אלימות במשפחה (כאשר אין ספק בצדקות מיגור התופעה העבריינית והמכוערת, ככל שתהיה), יצאו תקנות והנחיות רחבות ותקיפות של משרד הרווחה עבור העובדים הסוציאליים, אשר על פניו נראות כמגמתיות נגד גברים באשר הם, ונראה גם כי מתקין תקנות אלו, כלל לא מנסה להסתיר את דעותיו, כי המין הזכרי אלים הוא, מטבע היותו זכרי, וההנחה המתבקשת מקריאה פשוטה בתקנות להלן, כי האישה והילדים נתונים לאלימות תמידית מצד הגבר ויש להישמר ממנו ולהתייחס אליו באופן תמידי באופן של "חשדהו וכבדהו".

למותר לציין, כי הוראות אלו עבור העובדים הסוציאליים, הן הלכה למעשה בטיפולם נגד האלימות במשפחה ומשכך, בהתאם לתקנות, יש להם חובה מקצועית לפעול נגד "הגבר" בכל האמצעים העומדים לרשותם, לרבות פניה למשטרה.

להלן מספר דוגמאות מתוך הוראה 3.28 לתקנון [22]3 (ההדגשות לא במקור):

  • פיסקה 2 לסע' 4.1 להוראה, מפרש את החוק למניעת אלימות במשפחה (התשנ"א – 1991) בזה הלשון: "החוק נותן אפשרות למיצוי החלופה למניעת הוצאת ילדים ונשים נפגעי האלימות, על ידי הוצאת הפוגע האלים מהבית."   ההנחה היא כמובן, כי הגבר הוא האלים והאישה והילדים הם הנפגעים.
  • סע' 6.1 – סיפא להוראה, מפרש את כותרתו "בני זוג": "אלימות בין בני זוג הן כלפי נשים והן כלפי גברים מאופיינת, על ידי שימוש באחת או יותר מצורות האלימות המוגדרות בס' 5 לעיל. אלימות זו מושפעת מעמדות החברה, ערכיה ואמונותיה על מעמד האישה בחברה ועל המשפחה."  כפי הנראה, הוראה זו מניח קיומה של אלימות כלפי אישה בלבד הנגזרת מתפיסת מעמדה כאישה בחברה.
  • סע' 7.2 – ממחיש את הכותרת בפרק זה שנקרא: "הנחות יסוד לגבי תופעת האלימות במשפחה" בפסקה: "אלימות במשפחה כתופעה חברתית: אלימות כלפי בני משפחה היא תופעה חברתית רבת היקף אשר משקפת את יחסה הכולל של החברה לנשים ולחלשים בחברה ובמשפחה."
  • המוטיב חוזר – תפיסת מעמדה הסוציולוגי של האישה, כמשויכת למעמד נחות וחלש בחברה.
  • סע' 8.1 –  "[23]התערבות על רצף של שירותים: ….. בתחום ההגנה מקלט לנשים מוכות, הוסטל לגברים אלימים…….".                                                                 שוב – האישה תמיד מוכה והגבר תמיד יהיה המכה. (ראה גם ס' 14.3 אשר מנחה לתוכנית הגנה כאשר האופציות הקיימות הן, מקלט לנשים מוכות והוסטל לגברים מכים וגם ס' 15.2 אשר מייחד סעיף הסבר עבור "הוסטל לגברים אלימים")
  • סע' 13.3 –  "טיפול ושיקום הקורבן, התוקף והמשפחה:…… על פי הספרות המקצועית כ20% מהגברים האלימים אינם ברי טיפול…."                               על פי האמור, נשים אלימות, הן מיעוט מבוטל והגברים שככלל הם אלימים,  20% מהם אינם ברי טיפול!
  • סע' 14.4 – "במקרי אלימות מורכבים:…… מקרים בהם הבעל / בן הזוג שפוט למאסר בגין אלימות, עומד להשתחרר מהכלא ורמת המסוכנות כלפי האישה עדיין מוגדרת כגבוהה"                                                                                           גברים הם האלימים והשפוטים למאסר ומסוכנים כלפי האישה. (למותר לציין כי אין אזכור כלפי אישה אלימה).
  • סע' 15.3.3 – (א): "נשים (בד"כ) נפגעות אלימות במשפחתם (בד"כ ע"י בן זוג)."  (ו)(2): :"טיפול פרטני לנשים – (בד"כ הקורבנות)" ו:"טיפול פרטני לגברים – (בד"כ התוקפים)". הפליה ותיוג מובהק ללא כל ניסיון להסתיר ולהחריג כלל!
  • סע' 15.3.3 (ו) (8) (ב) + (ג): "תוצאות מצופות בעבודה עם הנשים המוכות בקבוצת ההורות" ו "תוצאות מצופות בעבודה עם גברים אלימים בקבוצת ההורות".

על פי תקנות והנחיות אלו, לעובד הסוציאלי, אין כלל שיקול דעת.. הנחיות אלו מורות לו לדווח במשטרה כי הגבר ביצע מעשה אלימות כלפי האישה או אחרים, מבלי לבדוק אפשרות אחרת.. ומשכך, מטבע הדברים, כאשר התלונה באה מיוזמתו של העובד הסוציאלי האמין.., הגבר יצטרך להילחם ולהוכיח את חפותו כאשר אשמתו כבר עומדת בעינה, אך בגלל היותו ממין זכר ולא ממין נקבה…! וכמעט באופן אוטומטי יישב במעצר מס' ימים, עד שיוכל באמת לנסות להשמיע את טענותיו.

במאמר שכתבה הגב' שרה חטב בעיתון סוף שבוע "מקור ראשון"[24], ואשר כותרתו "הגברים בוכים בלילה", היא מביאה סיפורים וראיונות עם גברים אשר חוו תלונות שווא מצד נשותיהן ובנוסך גם דעות של העוסקים בתחום. בתוך כך, מביאה את דבריו של ד"ר יואב מזא"ה, הטוען בעניין זה כי "אף במקרה שבו הגבר מגיש תלונה נגד אשתו – הוא זה שמורחק מהבית. אין ביסוס לפעולה כזו בחוק, אך מדובר בהנחיה פנימית של המשטרה."

"הגנת האשם את האבא, הבן את האימא[25] רמירו רודריגז נהג חזרה מהסופרמרקט. בתו ישבה על ברכיה של אשתו. כאשר רמירו פנה שמאלה, טנדר התנגש במכונית ובתו נהרגה. רמירו הואשם ברצח. הסיבה? בתו לא ישבה במושב בטוח. רמירו הסביר שבתו הייתה חולה ורצתה להיות מוחזקת, אז אשתו החליטה להחזיק אותה בידיה. בכל זאת, רק רמירו הואשם בפשע. האימא לא הואשמה בכלום. רמירו שוחרר בסופו של דבר לאחר מחאות על גזענות. אף אחד לא ראה את הסקסיזם."

 3.  גזר דין – שיקולים והחלטות שיפוטיות.

לצד כל עבירה בחוק העונשין[26], קבוע רף עונש למי שעובר עבירה זו, ועונש זה הינו העונש המקסימאלי הניתן להטיל על מי שהורשע בגין אותה עבירה, וכל עונש אחר אשר אינו עולה על הקבוע בסעיף.

לעומת זאת, דינה של עבירת הרצח, לאור חומרתה, הינה מאסר עולם ועונש זה בלבד. כלומר, המחוקק הגביל את שיקול דעתו של בית המשפט והוא חייב להטיל עונש של מאסר עולם על מי שהורשע בעבירת הרצח (למעט בעניין קטינים).

במקרה של כרמלה בוחבוט[27], אשר רצחה את בעלה לאחר שנים שבעלה התעלל בה, סברה הפרקליטות כי לא יהא זה ראוי מבחינתה להגיש כנגדה כתב אישום בגין רצח, אעפ"י שמהפן המשפטי, נסיבות המקרה מתאימות לעבירה של רצח ולא לעבירה של הריגה ולמרות זאת, הפרקליטות ידעה כי אם תאשים את כרמלה בוחבוט בעבירה של רצח, הרי ביהמ"ש ירשיע אותה בעבירה זו והוא יהיה חייב להטיל עליה עונש של מאסר עולם.

לכן הפרקליטות, הגישה כתב אישום נגד כרמלה בוחבוט המייחס לה עבירה של הריגה, כאשר כבר בכתב האישום, התביעה לוקחת את מושכות הסנגור ומייתרת את עבודת הסנגוריה, בתיאור ההתעללויות אשר עברה וביהמ"ש המחוזי תרם בתיאור מעשיה, לקבלת הערעור וקבע כי "ירתה הנאשמת צרור ארוך של תסכול, חוסר אונים ופחד"[28]. בגזר הדין של הערכאה הראשונה נקבע, כי על פי תעודה רפואית פסיכיאטרית שהוגשה לבית המשפט – "שהנאשמת נמצאת במצב דכאוני, בעקבות אירוע זה, ואף ביצעה ניסיון התאבדות. קיים לדעת הפסיכיאטר המחוזי גם חשש שתחזור על ניסיונות שכאלה."

בימ"ש העליון קיבל כידוע את הערעור, עם הנימוקים של ניסיון ההתאבדות ונימוקים אחרים והטיל עליה עונש של 3 שנות מאסר בלבד.

בעקבות מקרה זה ואחרים, המחוקק הוסף סעיף בחוק העונשין (סעיף 300א)[29] הקובע עונש מופחת למי שהורשע בעבירה של רצח בנסיבות המנויות בו, באופן שעונש המאסר העולם כבר איננו עונש חובה, וביהמ"ש רשאי להטיל עונש קל יותר בהתחשב בנסיבות המקרה.

"הגנת תסמונת האישה המוכה[30] – הידועה גם כחוסר-אונים נלמד עד 1982, כל מי שכינה רצח מתוכנן מראש הגנה עצמית, היה מתקבל בצחוקים רמים בבית-המשפט. אבל ב-1982, לנור ווקר זכתה בניצחון המשפטי הראשון לתיאורית הנשים-בלבד של חוסר אונים נלמד, הרומז שאישה שבעלה או החבר שלה מכה אותה, מתחילה לחשוש לחייה והיא חסרת אונים לעזוב אותו לכן אם היא רוצחת אותו, זה באמת הגנה עצמית – אפילו אם היא תכננה את הרצח מראש. האישה נתפסת כקורבן של תסמונת האישה המוכה. האם זה ייתכן שאישה יכולה לרצוח, נאמר, בגלל כספי ביטוח? לנור ווקר אומרת לא: היא טוענת, "נשים לא רוצחות גברים אלא אם דוחפים אותן לנקודת ייאוש." מבחינה אירונית פמיניסטיות אמרו לעיתים קרובות, "אף פעם אין תירוץ לאלימות כלפי אישה." עכשיו הן אומרות, "אבל תמיד יש תירוץ לאלימות נגד גבר… אם אישה עושה זאת." הסקסיזם הזה הוא החוק ב15 מדינות בארה"ב."

בשלב זה אבקש להצביע על הנתונים הבאים:

ממסמך שפרסם משרד הבריאות שנקרא: "אובדנות בישראל[31]" נראה כי שיעור הגברים המתאבדים בישראל גבוה בין פי 3 משעור הנשים המתאבדות. בשנת 2000 למשל התאבדו 307 גברים (78%) ו-87 נשים (22%), כלומר מתאבדת אחת לכל שלושה (וחצי) מתאבדים, ומכלל ההתאבדויות בין השנים 1981-2007, כשלושה רבעים עם של גברים ורבע של נשים. כמו כן הנתונים מראים כי נתוני ההתאבדויות בקרב גברים נשואים בקבוצת הגילאים של 45-64, הם כ-פי 4 מהתאבדויות של נשים נשואות בקובצת גיל זה, כך למשל בשנת 1997 8.6% גברים נשואים שהתאבדו ובאותה קבוצת גיל 1.8% נשים נשואות התאבדו (לכל אורך השנים ניתן לראות את הפער העצום בנתונים בין התאבדות של גברים לשל נשים.  נתונים אלו מראים כי הצורך להתאבד גבוה בקרב גברים נשואים לעומת נשים נשואות[32], ומשכך, אינני יכול שלא להרהר ולדמיין סיטואציה בה, גבר יהיה נתון במצב של התעללות פיזית ונפשית מצד אשתו, וחו"ח יקום ו"ישלח בה צרור יריות", בדיוק כפי שכרמלה בוחבוט עשתה, כאשר 24 כדורים יפגעו בה בכל חלקי גופה "לרבות הלב, הריאות, הקיבה והמעיים"[33], קשה שלא לדמיין את הבעייתיות הגדולה בפסק הדין, כאשר אנו מבינים כי "התעללות" (פיסית ונפשית), יכולה להיווצר מצד שני בני הזוג בתקופת הנישואין, ואני תוהה באם אותו גבר מסוים, אשר ויתכן כי התאבד בגלל התעללות כזו או אחרת מצד בת זוגו, היה בוחר ברגע של "תסכול, חוסר אונים ופחד[34]" להמית את בת זוגתו, היה מורשע בעבירה של הריגה במקום עבירה של רצח, לרבות עונש "זעום" של 3 שנים.

3.1  פסק הדין בעניין אנה דוקולסקי[35] – שיקולים לזיכוי וענישה.

בהכרעת הדין, זיכה כב' השופט א. שיף את גב' דוקלסקי, בעבירת ההריגה והרשיע אותה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לאחר שהשליכה על בעלה המנוח, שמזה שנים, היה חולה ונכה, עציץ שגרם למותו, לאחר שזה זרק לעברה מעמד לסיגריות שפגע בה. מקריאת פסק הדין נראה, כי נקודת המחלוקת בין המאשימה לנאשמת ועל מנת לקבוע את הכוונה בהתנהגותה, היה צורך להכריע, באם הנאשמת הפעילה כוח בעת שהשליחה את העציץ על ראשו של המנוח, או שהעציץ "נפל" על ראשו. יצוין כי בהכרעת הדין מצוין שהנאשמת אמרה ברוסית (במהלך השחזור), את המילים "הלוואי שתמות", וכן הובא חוות דעת של פרופ' היס אשר קבע כי "הכוח שנדרש לגרימת הנזק בראש ע"י האגרטל היה באופן יחסי רב… בדרגה 8-9 על מידרג מ- 1 עד 10…"[36].

למרות זאת, קיבל השופט את טענות ההגנה וקבע "עולה אם כן, כי לא ניתן לקבוע בענייננו האם הפעילה הנאשמת כוח משל עצמה על האגרטל ואף אם הפעילה כוח מסוים, הרי שלא ניתן לאמוד את עוצמתו."[37]

 ובהמשך – "שוכנעתי, כי לנוכח המתואר לעיל, הנאשמת פעלה בהתפרצות געשית, ספונטאנית ואינסטינקטיבית, מבלי שהתגבשה אצלה מודעות לתוצאות האפשריות של מעשיה. במילים אחרות, הנאשמת הצליחה לשכנעני, כי חרף החזקה העובדתית שהתגבשה בשל הרשלנות הרבתי שבמעשיה והחזקה לפיה אדם מודע לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו, היא לא פעלה במחשבה פלילית. ודוק, המדובר במקרה חריג ביותר, בו באה לידי ביטוי "התפרצות וולקנית" אלימה, שהנה פרי באושים של עשרות שנות התעללות פיזית ונפשית."[38]

בגזר הדין, סקר השופט שיף פסקי דין, בהם גרמו הנאשמים למוות, לאחר התעללות רבת שנים, וגזר על הנאשמת עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודת שירות בנימוק "יש להתחשב לקולא באומללותה של הנאשמת, בשיתוף הפעולה שלה עם המשטרה בעת חקירתה, בכנותה במהלך המשפט, באישיותה כפי שבאה לידי ביטוי בהכרעת הדין ובדברי עדי האופי. עוד אשקול לקולא, את התרשמותי כי הנאשמת ממשיכה לסבול קשות כתוצאה ממעשיה ותוצאתם ואת התקופה הקשה שעברה עליה מאז האירוע ועד להכרעת הדין."

אנוכי המום מהכרעת הדין ומגזר הדין ותוהה רבות, באם היינו עדים לפסק דין וגזר דין דומה, באם היה נאשם- גבר במרכז הפרשה (עם אותם נתונים עובדתיים).

ביום 5.8.2008, פורסם בתר [39]Ynet כי יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, ח"כ ליה שמטוב (ישראל ביתנו), העלתה דרישה "לחוקק חוק הפוטר מאחריות פלילית אישה שגורמת למותו של בעלה המכה": "כך גם במקרה של נשים מוכות בידי בעליהן: שאף אחד לא יתפלא אחר כך שנשים ייקחו את החוק בידיים ויהרגו את הבעלים. נשים כאלה צריך לפטור מאחריות פלילית".

יו"ר הוועדה הוסיפה: "אם בעל מרים יד על אישה, ואין לה לאן ללכת בגלל שאין תקציבים, אז אין להאשים אותה שהיא תשיב בחזרה ותהרוג את הבעל".

"הגנת הבעל[40]הסרט "אני אוהבת אותך עד המוות" מבוסס על סיפור אמיתי של אישה שניסתה לרצוח את בעלה כאשר גילתה שהוא בגד בה. היא ואימה ניסו להרעיל אותו, ואז שכרו פושע שהכה אותו וירה בו בראשו. בזכות הצלחה מקרית של חוקרי המשטרה, הן נתפסו ונשלחו לכלא. בדרך נס, הבעל שרד. מה הייתה תגובתו הראשונה של הבעל? מיד עם החלמתו, הוא הודיע לרשויות שהוא לא יתלונן נגד אשתו. תגובתו השנייה? הוא הגן על ניסיונות אשתו לרצוח אותו. הוא הרגיש כל-כך אשם שהיה בלתי נאמן מבחינה מינית, שהוא הודה לאשתו! הוא הציע לאשתו להינשא לה מחדש. תחילה היא התעללה בו מילולית, ולאחר מכן, הסכימה."

3.2  פמיניזם ודעת הקהל – השפעתם על מערכת השיפוטית.

בראיון לעיתון "הארץ"[41], שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, (בדימוס), שלי טימן, נתן את דעותיו כלפי השפעות חיצוניות של הפמיניסטיות על השופטים ככלל, ובתיקים של עבירות מין בפרט:

"יש לנו מורא, והמורא הוא גם מדעת הקהל. אי אפשר להתעלם ממנו. כשיש גופים שעושים נפשות יותר מאחרים ומרימים את קולם, מסתבר שזה מצליח. התוצאה היא שהפמיניסטיות, שעושות עבודה מצוינת מבחינתן, משכנעות בלובי שלהן להחמיר בענישה. ואני אומר, מה עם הלובי למען המלחמה בסמים? נגד פגיעה בקשישים? אותם לא שומעים. במצב כזה, לבית המשפט יש פחות ופחות כלים לקבוע מי דובר אמת. הוא נותן לנאשם פחות סיכוי להתגונן. זה יוצר מורא אצל כל הרשויות שעוסקות באכיפת החוק".

            3.3. עבירות מין – השפעתם של דעת הקהל וארגוני הנשים על                            השופטים.

בהמשך הראיון לעיל, ממשיך השופט טימן: "שופטים הם בשר ודם. כל אחד מביא חינוך מהבית, אג'נדה, את העבר שלו, ההשקפות שלו, את הרקע המקצועי שלו. אף על פי שלא כל שופט שבא מהפרקליטות הוא פרו תביעה, אי אפשר להיפטר מזה. מי שגדל רוב חייו בתביעה, קשה לו להיות סניגוריאלי. אבל מעבר לזה, זאת השקפה"

ובהמשך: "התביעה לפעמים אינה מוצלחת מספיק והשופט הרבה יותר חכם או מנוסה. או שהתביעה אינה יכולה על פי דיני הראיות לשאול שאלה מדריכה, ולפעמים שופטים שואלים שאלות הבהרה כדי לעזור לה.

"המצב הזה בולט במיוחד בעבירות מין. זה קורה בעקבות לחץ חברתי, תקשורתי, של שדולות הנשים. הרי רוב האינוסים אינם אינוס רחוב, אלא אינוס היכרות. השאלה שעומדת לדיון היא 'הסכימה', או לא 'הסכימה'. לא צריך להוכיח שימוש בכוח. הפסיקה כיום היא כזאת שמי שטוענת לאונס לא צריכה לזוז, כי היא כנראה מאובנת ולא יכולה להשמיע קול. לא נותנים לשופט כלים נוספים מלבד מתן אמון באחד הצדדים – במתלוננת או בנאשם.

"כשלמדתי דין פלילי, למדתי על קדושת זכויות הנאשם. היום לנאשם בעבירות מין אין זכויות", אומר טימן. "אדם שנאשם בעבירות מין כמעט בוודאות ייכנס לכלא, תוך הרס משפחתו. ואם יש חלילה תלונת שווא, זה לא יעזור לו. זאת האווירה היום. יש התנפלות על כל זיכוי".

המראיין שואל: "ויש כלים לאתר את תלונות השווא?"

"אם הפרקליטות לא מצאה שמדובר בקשר של ילדות עם האימא כדי לסלק את האבא מהבית, או שהיא לא חושפת את השקר, כי אסור להעליב את הקורבן ולחקור אותו בפוליגרף, אז לא. יש אוסף אדיר של תלונות שווא שחשפתי. ברור לי שאם תלונת שווא כזאת לא הייתה נחשפת, האיש היה עומד לדין ומורשע".

ובהמשך הדברים: "הבעיה היא שקשה מאוד להילחם בכך אחרי 25 שנים, כשאין ראיות. אדם יכול להתלונן על הוריו על מעשה שעשו בו עד גיל 38. חוץ מעבירות על פשעים של הנאצים ועוזריהם, אין עוד עבירה כזאת שאין עליה התיישנות. אני מדגיש – אם מדובר בתלונת אמת, יש לתת לקורבן העבירה את כל התנאים כדי שלא תתבזה בבית המשפט ולא תדבר על עברה המיני, שתהיה מלווה על ידי מרכזי סיוע. עם זאת, אני חושש מתלונות כזב. שים לב שלא מעמידים לדין את מי שהגישה תלונת כזב, בנימוק שצריך לעודד מתלוננות".

4. אמינותם של עדים ומשקלה של עדות בהכרעת הדין.

בטרם שופט מקבל החלטה באם להרשיע נאשם, הוא צריך לקבוע את עמדותיו והחלטותיו על פי דין. הדין הקובע במקרה זה הוא חוק העונשין ופקודת הראיות. ישנם מקרים, אשר מצמצמים את שיקול דעתו של השופט, כאשר מדובר ב"עדות יחידה[42]" או במקום שעליו להפעיל את חושיו ל"התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט[43]" וכאשר רק אלו יכריעו את הכף לכאן או לכאן, הקרקע נפערת לרגלי השופט, כאשר הוא צריך להכריע באופן גורלי לגבי התיק המונח בפניו. במקרים אלו, השופט מקבל "הנחות" מהחוק אשר נותן לו דרך פתוחה להרשעה ללא הרבה קושי והראיות הנדרשות לפתע אינן "מכבידות" כל כך בדרך לעשות כך.

פסה"ד בעניין חיים רמון[44]  בפסק דין של 63 עמודים, שלושה שופטים הרשיעו את חיים רמון בעבירה של מעשה מגונה ללא הסכמה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, כאשר ביהמ"ש לכל אורך פסק הדין חזר ואמר כי הוא מאמין לגרסת המתלוננת ולא מאמין לגרסת הנאשם כדלקמן:  "הגרסה של המתלוננת קוהרנטית, הגיונית, עקבית ומשתלבת היטב עם עדויות וראיות למכביר"  "ההתרשמות שלנו כשופטים מאמינות המתלוננת היתה בלתי אמצעית."

גרסת המתלוננת אמינה גם כאשר היא מלאת סתירות: "לטעמנו, הגם שהסתרת העובדות האמורות מעוררות אי אלו תהיות, אין בהן כדי לקעקע את אמינותה."

בנימוקים להצדיק את סתירות שנבעו מהמתלוננת לכל אורך החקירה והמשפט, ביהמ"ש נתמך בפסקי דין אשר קבעו לדוגמא:  "במקרים רבים התנהגותו של קרבן העבירה – במיוחד עבירת מין – נראית תמוהה, מוזרה ולא הגיונית מבעד לעיניו של המשקיף מהצד שהיה נוהג אחרת באותן נסיבות…"[45]

כמובן שכל ההסברים שהיא נתנה לסתירות בעדותה, קיבלו את תמיכתם של השופטים, לדוגמא הסבר על סתירה באמירותיה על מיקום הנשיקה:  "אין אנו סבורים, כי מדובר בהטעיה מכוונת. יש לייחס את המיקום בפינה להלך הרוח והלחץ בהם הייתה נתונה המתלוננת, כאשר היא בתחושה – וכך הבהירה חזור והבהר – שהצילומים וכמוהם גם הנשיקה, היו במקום מוסתר."

מאידך, לגבי רמון, לא מתקבל על הדעת סתירות בעדויותיו: "לא נעלמו מעינינו התרגשותו של הנאשם שעה שעמד על דוכן העדים, והדמעות שחנקו את גרונו נוכח המעמד והנסיבות. למרות זאת, הגענו למסקנה שהגרסה שמסר הנאשם אינה עומדת במבחן ההיגיון והסבירות."

ועוד קביעה מתיימרת, חד משמעית ונחרצת מתוך פסה"ד"מתוך ניסיון חיינו, לא מצינו מקרה בו אדם מתחרט על מעשה שעשה מרצונו ומגיב בסערת נפש וברעד בגוף, כפי שהגיבה המתלוננת."

 המראיין שואל את השופט שלי טימן: בפרשת רמון, שנדונה בבית משפט השלום בתל אביב, היה מקום להגיש כתב אישום?  "אם הדברים היו כפי שצוירו, ודווקא משום שמדובר באיש ציבור, היה צריך להגיש כתב אישום. במישור האתי בוודאי שהיה צריך לנער אותו. אני יודע שפסק הדין וגזר הדין כתובים לא טוב, מבולבלים, לא ענייניים".

התרשמות השופטים מהמתלוננות והעדים[46]

"במשפטים בהם פסק הדין מוכרע בעיקר ע"י התרשמות השופטים, להבדיל מקביעות עובדתיות (ובמשפט זה היו שני האלמנטים), קשה לקבל בעיניים עצומות את החלטת השופטים, גם אם הן נעשות פה אחד. להבדיל מקביעת עובדות – התרשמות היא פעולה סובייקטיבית, רגשית, מוסרית, המושפעת מעולמו של השופט, מוצאו, תרבותו ורוחב אופקיו התרבותיים. לכן, יכולים השופטים להתרשם מהמתלוננות ומהעדים בצורה חד-משמעית ולהאמין לגרסתן, הגם שהן לא יצוקות, מקוטעות ומגומגמות, אך שופטים אחרים או מומחים, עורכי דין או מושבעים מן היישוב יכולים להתרשם אחרת.

הגם שהשופטים הם מקצועיים וכבר ראו עד או שניים בחייהם המשפטיים, עדיין לא הייתי סומך בצורה עיוורת על התרשמותם הבלעדית, כתורה מסיני או כאופציה יחידה. הכרעת דין, אחידה, גורפת וחד-גרסתית – הגם שהיא פה אחד, היא חשודה בעיניי.

לא מתקבל על הדעת, שמתוך שלל העדויות והגרסאות הישירות והנוגדות, בולטת רק אמת אחת. שלמות כזאת, ללא פקפוקים, ללא טעויות אנוש, ללא ספקות ולו מעטות, לא קיימת לדעתי במציאות. העובדה הינה, כי היועץ המשפטי, פרקליט המדינה וצוותו פקפקו ולא האמינו לחלק מהעדויות. נניח שהנשיא קצב משקר בגרסאותיו, כדברי בית המשפט, הרי יש חלקים שבהם אולי הוא צודק, ומספר עובדות נכונות. אולי יש עובדות אובייקטיביות שפועלות לטובתו, האם אין מקום לציין אותן ולהתייחס אליהן?" … "בפסק הדין מתייחס בית המשפט לעדותה המרכזית של א' (ממשרד התחבורה), שלמרות שאינה רציפה, עקבית ואחידה,  נתפסה על ידם כאמינה במלואה, זאת בשל הנסיבות ומצבה הנפשי והחברתי של המתלוננת."

5. אלימות במשפחה – האומנם רק גברים אלימים? 

נתונים שפרסמה האגודה להגנת הילד (אל"י), ב 2004,[47] מראים כי רוב הפגיעות בילדים נעשות בתוך המשפחה. עוד מובא באותו הדו"ח כי 38% מהמקרים מדובר בהתעללות של האם, יותר מפי שניים מהתעללויות מצד הגבר.

 "[48]'הפרקליטות לא עושה כלום נגד תלונות שווא', נאנח ד"ר מזא"ה. 'אי אפשר להתעלם מכך שיש לה אג'נדה שלפיה נשים אינן עברייניות. בכל פעם שבה נשים פוגעות בילדים מנסה הפרקליטות להגיע איתן לעסקאות טיעון. רואים את הפגיעה ועדיין סוגרים עסקה עם האימה על כל מה שהוא לא עונש – עבודות שירות, מאסר על תנאי – גם כשמדובר בהתעללות קשה במשך שנים, כמו שבירת שיניים, הרבצה במקלות, כיבוי סיגריות, יריקות ועוד. אם אימא תרצח היא תקבל מאסר מופחת".

"מזאה ממהר לצטט פסק דין של השופט חשין, שבו רק בעקבות התערבות של שופט אחר החליט לבסוף להטיל עונש:

"אודה: בתחילה סברתי כי יש להקל בעונשה של המערערת. מי היא אֵם שתקפח את חייו של בנה הקטון, והרי אינסטינקט האֵם, אינסטינקט הקיום וההישרדות – באדם, בחיה, בעוף ובמקצת שוכני המים – מה ישווה לו, מה חזק ממנו? ואִם אֵם תיטול נשמתו של בנה, בנה אשר בסבל ובאושר נשאה ברחמה תשעה חודשים, אין זאת אלא שהטבע תעתע בנו, ואם כך תעתע בנו הטבע, מה לנו שנגזור על האֵם הרחקה מן החברה לתקופת שנים ארוכה? אלא שחברתי שכנעה אותי בדבריה כי דרכה היא הדרך הנכונה. שאם לא אנו, בית-המשפט, נזעק את זעקתו של יוהד הקטון, עולל בן ארבעה חודשים וחצי שבִּן יום היה ובן יום אבד – ועד השמים נזעק – מי יזעק לו?"[49]

"הגנת אימהות לא רוצחות[50]אילינויס. פולה דימס דיווחה שבתה הבכורה, לוראלי, נחטפה ע"י חמוש רעול פנים. למעשה היא רצחה את לוראלי. אבל היא התחמקה מעונש. לכן כאשר בתה השנייה, הת'ר לי, אכזבה אותה, היא חנקה אותה, השליכה אותה לחבית זבל, ואמרה שעוד רעול פנים חמוש חטף את בתה. רק לאחר החטיפה השנייה של "רעול הפנים החמוש", נערך חיפוש רציני. רק החיפוש הרציני הוביל לראייה. האם ייתכן שהת'ר לי הייתה כיום בחיים אם לאימהות לא היה את החיסון המיוחד מחקירה רצינית?"

ביום 15.11.2044 פורסם באתר NRG (של עיתון מעריב)[51] כי "חברות הכנסת גלאון, גבריאלי ונוקד הגישו הצעת חוק חדשה, לפיה נשים שנמצאות בדיכאון לאחר לידה יהיו פטורות מאחריות פלילית לכל פגיעה אלימה בסביבתן."

בדברי ההסבר לחוק כותבות הח"כיות שישנן שלוש דרגות של התופעה: עצבות לאחר לידה, דיכאון לאחר לידה ופסיכוזה שהוא השלב הקשה ביותר שמתאפיין בשינויים קשים במצבי רוח ובירידה בתפקוד המנטלי הכללי.

לדבריהן, אחת מכל 1,500 יולדות מגיעות למצב כזה, והן נחשפות לבלבול והזיות, חוסר התמצאות ועיוות המציאות עד כדי כך שהיולדת לא מכירה את משפחתה ולעיתים מתכחשת לתינוק. בנוסף לכך קיימת סכנה משמעותית של התאבדות ולעתים גם פגיעה אלימה בבני משפחתה שמופנית בעיקר לעבר התינוק."

"הגנת האם המדוכאת[52]זוכרים את שריל לין מסיפ, אם באמצע שנות ה-20 לחייה שרצחה את בנה בן 6 החודשים ע"י דריסתו בעזרת גלגלי מכונית המשפחה? מסיפ טייחה את הרצח באופן שיטתי עד שהיא נחשפה. אז היא העידה שהיא סבלה מדיכאון לאחר לידה – או "בייבי בלוז." גזר הדין שלה?? טיפול. אימהות אכן מקבלות את הבייבי-בלוז. כך גם אבות. במקרה שהבעל ירצח את התינוק שלו, כפי שעשתה שריל לין, קשה להאמין שיקבל טיפול בסינדרום דיכאון לאחר הלידה או "סינדרום הצלת הנישואין". למה הגרסא של האישה לגבי "בייבי בלוז" מאפשרת לה לקבל "עונש" טיפול על רצח של ילד, כאשר גבר יקבל מאסר עולם על רצח ילד, עם או בלי "בייבי בלוז"?

ג'וספין מסה הכתה את בנה בן השנתיים למוות עם ידית העץ של טובלן השירותים. היא קברה את התינוק המוכה בשקית זבל. כאשר מחפשי אוכל מצאו את התינוק מחוץ לדירת חוף קליפורניה, היא הכחישה שהיא הכירה אותו. כאשר ההוכחה הפכה להיות מוחצת, היא הודתה. התירוץ? היא הייתה מדוכאת. התינוק, היא הסבירה, היה בן שנתיים, וזה כידוע גיל שבו פעוטות הם בלתי נסבלים (מכאן הביטוי terrible twos). העונש? ייעוץ, שחרור על תנאי ותרופות נגד דיכאון. היא לא בילתה אפילו יום אחד מאחורי הסורגים."

הנתונים מראים כי הקלה בגזר דינם של נשים אינה באה לידי ביטוי רק במקום של התעללות כזו או אחרת. הפסיקה מקלה עם נשים גם כאשר הרגו בכוונה תחילה את ילדיהן (לא קמה הטענה בפסיקות אלו כי ילדיהן התעללו בהן, תודה לאל…) כדלקמן:

ביום 3.4.2011, בית המשפט העליון דחה את ערעורה של אולגה בוריסוב[53] על חומרת העונש, אשר הורשעה בהריגת בנה בן הארבע וחצי, וביהמ"ש השית עליה עונש של 8 שנות מאסר בפועל וכן 18 חודשי מאסר על תנאי בלבד, בקובעו כי "אין מקום להקלה בעונש, נוכח נטילת חיי הילד באופן מכוון, כמובן על לא עוול, על-ידי כבישתו במים בלא שיוכל לעלות משם (ראו משנה סנהדרין ט' א') – גם אם מתוך מחשבה מעוותת וטרגית, טרגית לכל הנוגעים בדבר."[54]  האומנם אין כאן הקלה בעונש?.. האם לא היה כאן רצח עולל בידי הורה?!

להלן דוגמאות נוספות:

  • בע"פ 4147/06[55] הורשעה המערערת בעבירת רצח בנסיבות סעיף 300א(1); לאחר שהמיתה את בנה שנולד שלא מנישואין. בית המשפט, ברוב דעות מפי השופט לוי בהסכמת השופטת ברלינר, אישר את ענישתה לשבע שנות מאסר, בעוד המשנה לנשיאה ריבלין הציע להעמידה על חמש שנות מאסר, שכן "במציאות החיים שבה פעלה המערערת הועמדו על הרף זה אל מול זה – כך על פי אמונתה – חיי עוברה אל מול חייה שלה"[56].
  • בת"פ (ת"א) 1075/08 מדינת ישראל נ' קרוצקוב (לא פורסם) נדון מקרה טרגי, בו הטביעה אם את בנה בן הארבע בכוח במימי גיגית והורשעה בהריגה; העונש המוסכם בהסדר היה 12 שנות מאסר. הנאשמת היתה בעלת רקע של מצוקה ופגיעה מינית מסוגים שונים בה, ובעיות נפשיות. בית המשפט אישר את העונש המוסכם.
  • בע"פ 7215/06 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם) הורשעה אשה שלקתה בהפרעה נפשית חמורה ברצח בנה בן השנה תוך ענישה מופחתת לפי סעיף 300א לחוק העונשין. העונש הועמד על חמש עשרה שנות מאסר בפועל.

"הגנת 'הילד שלי, זכותי להתעלל בו'[57]מיליון ילדים מכורים לקראק מאז 1987, אבל רק 60 מהאימהות הועמדו מול האשמות פליליות. אחת הורשעה. ההרשעה בוטלה בבית המשפט העליון במישיגן. 3 אחוז מהתינוקות בוושינגטון די.סי. מתים מהתמכרות לקוקאין, אבל שום אימא לא הולכת לכלא. הזכות לבחור משמעותה הזכות לרצוח – לא עובר, ילד. האם לאימא שגורמת לילדה להתמכר לקראק יש יותר זכויות מאשר למתעלל אחר בילד או סוחר סמים? איך אנחנו יכולים לתת לסוחר סמים מאסר עולם אבל לטעון שאימא שנותנת סמים לילד שלה, לא צריכה אפילו לעמוד למשפט? אם אנחנו מרגישים רחמנות לנסיבות שהובילו אותה לסמים, היכן הרחמים שלנו לנסיבות שהובילו סוחר סמים לסמים, למתעלל בילד להתעלל, לרוצח…"

"הגנת 'הילדים זקוקים לאימא שלהם'[58]קולורדו. בעלה של לורי פוסטר חזר מוויטנאם וחווה שינויים במצבי רוח בגלל לחץ תסמונת פוסט טראומתית וסכרת. הם נקלעו למריבה, הוא פגע בה. לכן, היא רצחה אותו. עדיין, אפילו התובע לא ביקש מאסר בפועל. למה לא? כדי שלורי תוכל לדאוג לילדים… לורי קיבלה ייעוץ והכשרה מקצועית על חשבון המדינה. ההצדקה השכיחה ביותר לשחרור אימהות שרצחו את ילדיהן היא  שילדיהן זקוקים להן. יתרה מכך, אם אימהות שוחררו בגלל ש"הילדים הם העדיפות הראשונה," אז גם אבות היו צריכים להיות משוחררים לעיתים קרובות. אבל הם לא. אפילו כאשר אין אימא."

  1. 6.        אפליה בענישה

6.1             "הענישה כמאפיינת את חומרת העבירה[59]".

 "לענישה הכלולה בהוראות הנורמה הפלילית תפקיד חברתי נוסף על התפקיד דלעיל במסגרת מבנה הנורמה הפלילית. תפקיד זה מתייחס לאפיון חומרת העבירה. ככל שמידת הסלידה של החברה מן ההתנהגות הספציפית היא גדולה יותר, כך מידת החומרה של העבירה הפלילית הספציפית גדולה יותר."

בדברים אלו, ד"ר גבריאל הלוי מתייחס באופן שוויוני לכל אותם אלו שעברו עבירות, עוד מבלי להיכנס לשיקולי הענישה ולהתחשבות בנתוני העבריין (in personam), אשר כוללים "זיהוי נתוני העבריין והבחנתם מנתוני העבריין" וכן "רלוונטיות שיקולי הענישה הכלליים להתחשבות בנתוני העבריין" ו"התחשבות בעבר פלילי".

עונש המאסר לנשים ובתי הכלא

בעונש מאסר המוטל על נאשם המורשע בביצוע עבירה פלילית, מגולמות מספר מטרות כמו: נקמה (גמול) –  להחזיר לעבריין כגמולו; נטילת כושר  (incapacitation), בידוד או הרחקה  – כך שהעבריין לא יוכל להמשיך ולבצע עבירות ולפגוע בחברה; הרתעה אישית – להרתיע את העבריין ולמנוע ממנו הישנות ההתנהגות העבריינית; הרתעה כללית – מיועדת לחברה "למען ייִראו ויֵיראו";  שיקום וטיפול – לנסות להחזיר את העבריין למוטב כדי שייקלט וישתלב בחברה מוקדם ככל האפשר.

המאסר הוא העונש החמור ביותר שהחברה מטילה על נשים וגברים כאחד. ההחלטה לשלוח אדם למאסר היא קשה ולכן גם שכיחותו מועטה בכלל, ובפרט בקרב נשים. נשים מהוות אחוזים בודדים מכלל האסירים בעולם המערבי וכך גם בישראל.  בית המשפט נמנע מלהטיל מאסר על נשים עברייניות ובמיוחד על אמהות. כאשר בית המשפט נוקט בעונש זה, ההחלטה מתגבשת בעיקר בשל חומרת העבירה (רצח, ניסיון לרצח, הריגה, שוד, סחר בסמים), או בשל עבריינות חוזרת ונשנית (מועדות).

6.3 עובדות דומות – גזר דין שונה.

בהתאם לאמור, ומבלי להרחיב את הנושאים הקשורים בנתוני העבריין, אני מבקש להביא דוגמאות של פסיקה, כאשר משווים בין הפסיקות, ניתן לראות באופן מוחשי כיצד הפסיקה נוטה להקל על נשים לעומת גברים, כאשר מדובר בנתוני עבריין זהים ובעבירות ובנסיבות דומות.[60]

 

דוגמא ראשונה:

מקרה א':

עבירה: הריגה לפי ס' 298 לח' העונשין.

שם: חביבולין יקטרינה, נקבה, מאבטחת במקצועה, עבר פלילי: נקי.

העובדות: [61]בערב האירוע, נשאה עימה את אקדחה שהיה טעון במחסנית וקליעים. לאחר מסיבה בו היא שתתה מס' כוסות וודקה, "יצאו הנאשמת וחבריה אל מחוץ למסעדה והתגודדו על המדרכה במקום סמוך הנאשמת החליפה עם המנוח דברים אודות האקדח שברשותה. בהקשר לחילופי הדברים ובכוונה להראות למנוח כי ביכולתה לירות באקדח, שלפה הנאשמת את האקדח הטעון מתיקה, דרכה אותו, כיוונה אותו  לעבר ראשו של המנוח וממרחק של 1-½1 מ' ירתה  כדור אחד שחדר למצחו של המנוח  וגרם למותו."

עיקרי תסקיר שירות המבחן: "מאז ההתרחשות נתונה הנאשמת במצוקה רבה; היא מגלה כאב רב וחרטה כנה. במהלך הקשר עם השירות עלו תכנים קשים של אובדן, קושי, חרטה ובהלה, סיוטים והימנעות. ההתרחשות הטראגית הציפה מחדש טראומות מוקדמות מסוימות בעקבות התרחשויות שהנאשמת הייתה להן קורבן בעבר (אינני רואה לפרטן כדי לשמור על צנעת הפרט). קצינת המבחן הדגישה את הצורך בהתייחסות טיפולית לנאשמת אפילו במסגרת הטיפול הסוציאלי בשירות בתי הסוהר."

ביהמ"ש: "אין מי שטוען שהנאשמת חפצה במות המנוח. להיפך, מותו גרם לה התייסרות גדולה. ניכרים בה אפיוני מצוקה בתר משברית (פוסט-טראומטית).

גזר דין: 4.5 שנות מאסר בפועל + 1.5 שנים על תנאי. (ללא הסדר טיעון)

 

מקרה ב':

עבירה: הריגה לפי ס' 298 לח' העונשין.

שם: ליבו אברהם, זכר, עבר פלילי: נקי.

העובדות:[62] "אורלי (המנוחה) התגוררה בדירתו של הנאשם; ועימהם (לבקשת אורלי) אף חברתה לירז הררי  (להלן: "לירז").

"הנאשם החזיק מספר כלי נשק ברישיון ביניהם אקדח בקוטר 0.45 אינץ' (להלן "האקדח").

בתאריך 11.04.01 בסביבות השעה 22:00 שהו הנאשם, אורלי ולירז בחדרו של הנאשם בדירה האמורה. שתי הבנות צחקקו, אף התווכחו עם הנאשם ומנעו ממנו – ספק בצחוק ספק ברצינות – מלצאת את חדרו כל עוד לא יבטיח להן שיביא ממכוניתו מחשב נישא שלו, כדי שהן  תשחקנה בו (בנוסף לשימוש שעשו במחשב שהיה בחדרו).

בחדר האמור היה האקדח, שהנאשם ושתי הבנות החזיקו בו לסירוגין. באותו שלב האקדח לא היה טעון. אולם, כאשר ברגע מסוים התרגז הנאשם, הוא חטף את האקדח מידה של אורלי, טען אותו, איים על שתי הבנות שיהרוג אותן, כיוון את האקדח לעבר ראשה של אורלי, דרך אותו וירה.

על פי האמור בכתב האישום הקליע שנורה מן האקדח חדר למצחה של אורלי וכתוצאה מכך נגרם מותה המיידי."  "בין הנאשם לאורלי שררו יחסי ידידות, ונראה שהנאשם לא התכוון לגרום למותה. בנוסף, וכחיזוק ליחסים טובים אלה עומדת העובדה שאורלי השתכנה בביתו של הנאשם בתקופה הקודמת לאירוע הטראגי, תקופה בה מימן הנאשם את שהותה ואת שהותה של חברתה לירז  ללא תמורה מכל סוג שהוא מצידן.  אורלי, לירז והנאשם נהגו להשתמש בסמים וכן "לשחק" באקדחים בדירה, ואף נהגו לכוון את האקדח אחד לעבר השני כשהם משמיעים  איומים תוך כדי "משחק" זה.  מנהגים ומשחקים פסולים אלו, אשר נמשכו גם ביום האירוע, מצביעים על אפשרות סבירה כי לא הייתה לנאשם כוונה להרוג."

תסקיר שירות המבחן: אין.

ביהמ"ש: "מעשהו של הנאשם בוצע במצב של מצוקה נפשית, עקב התנהגות נלוזה של המנוחה וחברתה, מצוקה שהוא נקלע וקלע עצמו אליה, כאשר גבולות הצחוק והלחץ התערבבו זה בזה ולא נשמרו עוד, בשעה שחברותיו אלה שהטיב עמהן מנעו בעדו לצאת מהחדר. הכל יכול היה להסתיים בצחוק וללא פגע, אלמלא גבול דק שנעבר והותיר אך פסע בין חיים ומוות.

גזר דין: 10 שנות מאסר בפועל (ע"פ הסדר טיעון).

בשני המקרים, הנאשמים היו אנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי, אשר החזיקו אקדח ברישיון, שניהם כיוונו את האקדח לראשו של המנוח ולחצו על ההדק מבלי שהתכוונו להרוג את המנוח.

למרות זאת, גזר הדין שונה, כאשר הגבר מקבל 6.5 שנים מאסר בפועל יותר מהאישה!

 

דוגמא שניה:

להלן דוגמת גזר דין בו 2 נאשמים – גבר ואישה, פעלו בצוותא, שניהם בעלי עבר פלילי נקי, ולמרות זאת הגבר מקבל עונש מאסר והאשה על תנאי:

עבירה: סחיטה באיומים לפי ס' 428 לח' העונשין.

שמות: 1. יעל קסטל,   2. אשר לסרי, 3. מרדכי מוסוי – נדחה לט. לעונש למועד אחר

הנאשמים 1 ו-2 עם עבר פלילי: נקי.

 

העובדות[63]: "נקשר קשר רומנטי בין הנאשמת מס' 1 למתלונן. הנאשמת מס' 1 גילתה כי המתלונן הינו אדם נשוי ואב לילדים. נאשמת מס' 1 התקשרה למתלונן ביום 14.12.00 במטרה לקבוע איתו פגישה, תוך שהיא מקליטה את השיחה בכוונה להשתמש בהקלטה למטרת סחיטה. ביום 19.12.00 ניסח נאשם מס' 2 מכתב, בו נדרש המתלונן להתנצל, להסביר ולפצות את נאשמת מס' 1, וזאת לאחר שקודם לכן ניהל נאשם מס' 3 מספר שיחות טלפון עם המתלונן ובהם איים עליו לפרסם את פרטי הקשר בינו ובין נאשמת מס' 1, ע"י כך שישלחו מכתבים בפקסימיליה לאשתו ולמקום עבודתו של המתלונן. כן דרש נאשם 3 מהמתלונן לקיים פגישה בקשר ליחסים שלו עם נאשמת 1. מכתב הסחיטה אותו ניסח נאשם מס' 2 שוגר בפקסימיליה למקום עבודתו של המתלונן. בסמוך ולאחר מכן חזר נאשם מס' 3 והתקשר למתלונן פעם נוספת ואיים עליו. ביום 19.12.00 נפגשו שלושת הנאשמים עם המתלונן. בפגישה זו הציע המתלונן לנאשמים סך של 3,000 ₪ בכדי לסים את הפרשה, אך נאשם מס' 2 דרש סכום גבוה יותר כדי למנוע פרסומו ברבים של הקשר שבין המתלונן לנאשמת מס' 1."

עיקרי תסקיר שירות המבחן: "נאשם מס' 2 נשלח לשירות המבחן לקבלת תסקיר. מהתסקיר עולה כי מדובר באדם בעל אינטליגנציה תקינה והתנהגות נורמטיבית בדרך כלל אשר חש קושי עם ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניינו וכי שילם מחיר יקר על הטעות הגורלית שעשו בצוותא הוא ואשתו (היא הנאשמת מס' 1). עוד עולה מהתסקיר כי בני הזוג מנהלים כיום אורח חיים דתי, חיים בדוחק ומקיימים בכבוד משק בית משותף. בנוגע לעבירה נשוא התיק, הודה הנאשם כי יזם את הפגישה עם המתלונן מתוך כוונה להפחידו ולשכנעו לנתק את הקשר עם נאשמת מס' 1 ושלל כל כוונה של סחיטה באיומים מן הפן הפלילי. לדבריו האירועים התרחשו בתקופה בה היו יחסי בני הזוג במשבר והוא חשש מאבדן הקשר עם הנאשמת 1 ומשלא הואילו פניותיו למתלונן שיניח לה, חש צורך לבצע מעשה תקיף יותר."

 

ביהמ"ש: "אינני סבורה שניתן לעשות הבחנה כמותית בין חלקם של כל אחד ואחד מהנאשמים, בוודאי שאין לקבל את טענת ב"כ הנאשם בעניין זה, שחלקו של נאשם 2 קטן מחלקו של נאשם 3, ואף מזה של נאשמת מס' 1."  "אף אם נסיבותיהם האישיות של נאשמים 1 ו – 2 היו המניע לביצוע העבירה, אין בכך נימוק לקולא לגבי המעשים שעשו."  "מנגד, לנאשמים אין עבר פלילי, והם לא ביצעו כל עבירה פלילית משנת 2000, כאמור לעיל, שבו הנאשמים לנהל אורח חיים נורמטיבי והיום הם מנסים לשקם את חייהם. אני לוקחת בחשבון את הודאתם של הנאשמים בהזדמנות הראשונה וכפועל יוצא את החסכון בזמן שיפוטי יקר והשינויים בנסיבותיהם האישיות במהלך פרק זמן זה."

גזר דין:

 

"נאשמת מס' 1:  א.   6 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מהיום לא תעבור הנאשמת עבירה   בניגוד לסעיף 428 (רישא) לחוק העונשין.בב.   פיצוי למתלונן בסך 2,000 ₪. (למען הסדר סכום זה כבר הופקד בקופת בית המשפט).ו

נאשם מס' 2:    א.  5 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות בכפוף לחו"ד הממונה על עבודות שירות.נ  ב.   6 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מהיום לא יעבור הנאשם עבירה בניגוד לסעיף 428 (רישא) לחוק העונשין. ג.   פיצוי למתלונן בסך 2,000 ₪. סכום זה הופקד בקופת בית המשפט."  השופטת קבעה מספר שורות לעיל כי "אינני סבורה שניתן לעשות הבחנה כמותית בין חלקם של כל אחד ואחד מהנאשמים", ועדיין מבלי למצמץ, היא גוזרת את עונשם באופן שונה מהותית לרעת הגבר.

7. סיכום

האישה נתפסה בהיסטוריה האנושית תמיד כחלשה יותר מהגבר. תפיסה זו כנראה מקורה, מהיחס בין חוזקו הפיזי של הגבר לזו של האישה. תפיסה זו חולשת על כל תחומי החיים בכלל, ובשנים האחרונות, בתחום המשפט בפרט. ישנם כיום בישראל כ 40 ארגוני נשים אשר חוללו במהלך השנים מהפך עצום בכל הנוגע לזכויות האישה וקידום מעמד האישה, בתחום המשפטי, הן בשינויי חקיקה והן בפסיקות רבות.  כפי שמהלכים רבים בשינויים אלו, היו מבורכים מאוד, כך גם פעמים רבות יצא הקוץ מן המרצע וחולל אי שוויון בפן המשפטי כמו גם בפן החברתי בתחום הפלילי.

הפן המשפטי בהרשעה הפלילית, אסור שמקורה יהיה, בזהותו המינית של הנאשם, ומיקוד השאלות שצריכות לעלות בבית המשפט צריכות להיות "טהורות" ככל שניתן, בפן המשפטי ובהוכחת אשמת הנאשם/ת אך ורק על פי הוכחת סעיפי האישום, דיני הראיות וסדרי הדין. בגזירת העונש, בית המשפט יכול "להתחשב" בנתונים אישיים אשר אין להם כל קשר לדיון משפטי "טהור".  כאמור בעבודה זו ובדוגמאות שניתנו (הלא ממצים לגמרי), התחושה המרחפת מעל לתחום הפלילי וכל ההליך הפלילי הינו, כי בכל ההליך הפלילי – מהגשת תלונה, פתיחת תיק פלילי ועד ההחלטה הגורלית בפרקליטות וכלה בבית המשפט, אישה תקבל "הנחה" מסוימת למעשיה, אך ורק בגלל היותה אישה, כאשר גבר באותם נסיבות יקבל יחס מחמיר, ביחס לאישה באותם נסיבות.

הסיבות לכך הן רבות, ומגוון הדוגמאות שהבאתי בעבודה זו ממחישים במעט את הסיבות להפליה האמורה. למשל, ארגוני הנשים אשר מגבים בבית המשפט כל אישה אשר פשעה ומפעילות לחץ על השופטים לפסוק לטובת אותה אישה.

המהפך של ארגוני הנשים עלול ליצור מצב הפוך מכוונתם הראשונה והמבורכת, וכי יחס מפלה של הרשויות השונות אל הגבר אשר גורמת לתסכול, מרמור וחוסר אונים, יביא לכך שלבסוף היחס אל האישה לא ישתפר וכי חוסר האמון הקיים כבר, ואשר גורם ל"מלחמת מינים" אשר מביעה את אותותיה כבר כיום – כגון האחוזים הגבוהים של הגירושין ועל אלימות הגוברת בתוך המשפחה גם של נשים וגם של גברים.  מאחר ונושא עבודה זו, רגיש מחד, וראוי לטיפול שורש ומעמיק מאידך, אני ממליץ כי נושא זה צריך להיחקר על ידי מבקר המדינה ו/או וועדה מיוחדת ואולי כך יטופל באופן שורשי ויסודי על פי המלצות שיינתנו.

ביבליוגרפיה

א. חקיקה

  1. חוק העונשין תשל"ז-1977.
  2. חוק העונשין תשל"ז-1977, (תיקון מס' 44) תשנ"ה-1995.
  3. פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971

ב. פסיקה

  1. ערעור איו"ש 35/99סונא מחמוד מוחמד אבו ליבדה נ' התובע הצבאי וערעור שכנגד.
  2. ערעור פלילי מס' 6353/94 כרמלה בוחבוט נ' מ"י
  3. ת"פ 6055/07 מ"י נ' אנה דוקלסקי.
  4. ת"פ (ת"א) 5461/06 מ"י נ' חיים רמון.
  5. ע"פ 1258/03 פלוני נ' מ"י, תק' עליון 2004 (1) 2557.
  6. ע"פ 75/04 פלונית נ' מ"י.
  7. ע"פ 373/10 אולגה בוריסוב נ' מ"י.
  8. עפ 4147/06 פלונית נ' מדינת ישראל.
  9. ת"פ (ת"א) 1075/08 מדינת ישראל נ' קרוצקוב (לא פורסם).
  10. ע"פ 7215/06 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
  11. ת"פ 40065/06 מ"י נ' חביבולין יקטרינה.
  12. ת"פ 1058/01 מ"י נ' ליבו אברהם.
  13. ת"פ  2605/02 מ"י נ' יעל קסטל ואח'.

ג. ספרות

  1. למ"ס שנתון סטטיסטי לישראל 2010.
  2. הנחיות פרקליט המדינה מס' 2.5.
  3. תקנון עבודה סוציאלית, פרק 3 פרט ומשפחה (מפורסם באתר משרד הרווחה).
  4. עיתון מקור ראשון, גליון 725 (1.7.2011) "צדק משפט, דין והלכה".
  1. אובדנות בישראל 2010, אתר משרד הבריאות.
  2. http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3578090,00.html
  3. עיתון הארץ,  14.03.08, ראיון עם העיתונאי תומר זרחין.
  4. הוועדה המיוחדת לקידום מעמד הילד, כנסת ישראל מיום 12.10.2004, פרוטוקול מס' 84, ד"ר חניתה צימרין, נשיאת אל"י.
  5. ד"ר גבריאל הלוי, תורת דיני העונשין – כרך ג, פרק ז' – ענישה.

ד. מאמרים

  1. נויה רימלט, פלילים י., כאשר נשים נעשות אלימות, (דצמבר 2001).
  1.  (Simon and Schuster, 1st Ed., 1993; 2nd Ed., Berkely, 2000) The Myth of Male Power
  2. כלומברוזו ופררו – C. Lombroso & W. Ferrero The Female Offender (New York, 1894).
  3. פולק – O. Pollak The Criminality of Women (Philadelphia, 1950).
  1. משפט קצב – ההימור שנכשל, עו"ד אברהם פכטר.
 

 

[2] נויה רימלט, פלילים י., כאשר נשים נעשות אלימות, (דצמבר 2001), 277-326.

[3] שם, בעמוד 283, בהקשר של פס"ד – ערעור איו"ש 35/99סונא מחמוד מוחמד אבו ליבדה נ' התובע הצבאי וערעור שכנגד.

[4] כאשר נשים נעשות אלימות, נויה רימלט, פלילים י., (דצמבר 2001), עמוד 297.

 (Simon and Schuster, 1st Ed., 1993; 2nd Ed., Berkely, 2000) [5] The Myth of Male Power

מקור המאמר:

http://www.harrysnews.com/tgWomenWhoKillTooMuch.htm

[6] שם, פסקה 1 למאמרו של וורן פארל-  THE INNOCENT WOMAN DEFENSE.

[7] למ"ס שנתון סטטיסטי לישראל 2010.

[8] לוח 11.4 לשנתון שכותרתו: "הרשעות במשפטים פליליים, לפי תכונות נבחרות".

[9] לוח 11.6 לשנתון שכותרתו: "ביטול הרשעה במשפטים פליליים, לפי תכונות נבחרות".

[10] חישוב הממוצע נעשה על פי הנתונים שהתפרסמו בלוח 11.6 לשנתון, בנוגע לשנים 2006-2008 – גברים מול נשים.

[11] לוח 11.7 לשנתון שכותרתו: "עבריינים מבוגרים שחויבו בדין, לפי סוג עברה, קבוצת אוכלוסיה ותכונות נבחרות".

[12] ציטוט ממאמרה של נויה רימלט בו היא מסכמת נקודה במחקרן של ד"ר רינה בוגוש ועו"ד רחל דון יחיא, מתוך מגדר ומשפט, אפליית נשים בבתי המשפט בישראל (1999)

[13] מתוך פיסקה 11 במאמרו של וורן פארל – THE SVENGALI DEFENSE (ראה הערה 5 בעמ' 4).

[14] הפניה ממאמרה של נויה רימלט למאמרם של כלומברוזו ופררו – C. Lombroso & W. Ferrero The Femail Offender (New York, 1894).

[15] לקוח ממאמרה – כאשר נשים נעשות אלימות, נויה רימלט, פלילים י., (דצמבר 2001), ע' 301.

[16] הפניה ממאמרה של נויה רימלט למאמרו של פולק – O. Pollak The Criminality of Women (Philadelphia, 1950).

[17] לקוח ממאמרה – כאשר נשים נעשות אלימות, נויה רימלט, פלילים י., (דצמבר 2001), ע' 302.

[18] מתוך פיסקה 2 במאמרו של וורן פארל – THE PMS DEFENSE ("MY BODY, NO CHOICE") ראה הערה 5 בעמ' 4.

[19] הנחיות פרקליט המדינה מס' 2.5 שכותרתו: "מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ו/או מתלונן שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה.

[20] חוק העונשין, התשל"ז .1977- ,

[21] מתוך פיסקה 10 במאמרו של וורן פארל – THE PLEA BARGAIN DEFENSE (ראה הערה 5 בעמ' 4).

[22] תקנון עבודה סוציאלית, פרק 3 פרט ומשפחה (מפורסם באתר משרד הרווחה).

[23] פירוש על פי תוכן הדברים: התערבותו של העובד הסוציאלי במקרה המונח בפניו.

[24] עיתון מקור ראשון, גליון 725 (1.7.2011) "צדק משפט, דין והלכה".

[25] מתוך פיסקה 8 במאמרו של וורן פארל – THE "BLAME THE FATHER, UNDERSTAND THE MOTHER" DEFENSE (ראה הערה 5 בעמ' 4).

[26] חוק העונשין, התשל"ז .1977- ,

[27] ערעור פלילי מס' 6353/94 כרמלה בוחבוט נ' מ"י

[28] ערעור פלילי מס' 6353/94 כרמלה בוחבוט נ' מ"י , עמוד651.

29 (תיקון מס' 44) תשנ"ה-1995.

[30] מתוך פיסקה 4 במאמרו של וורן פארל – THE "BATTERED WOMAN SYNDROME" DEFENSE, AKA LEARNED HELPLESSNESS (ראה הערה 5 בעמ' 4).

[31] אובדנות בישראל 2010, אתר משרד הבריאות.

[32] אין הסבר או נתונים במסמך אשר מצביעים על הסיבה ו/או הצורך לביצוע ההתאבדות, אלא אני מבקש בטיעוניי אלו לנסות ו"להיכנס" לתוך עולמם של אלו שהתאבדו כאשר היו בתוך מערכת היחסים המשפחתית. כמובן שהצורך להראות נתונים של מתאבדים נשואים, נולד מהצורך לצמצם את הסיבות להתאבדות, כאשר מדובר ברווקים/ות נערים/ות גרושים/ות וכו'

[33] ערעור פלילי מס' 6353/94 כרמלה בוחבוט נ' מ"י , עמוד649.

[34] ערעור פלילי מס' 6353/94 כרמלה בוחבוט נ' מ"י , עמוד651.

[35] ת"פ 6055/07 מ"י נ' אנה דוקלסקי.

[36] שם, עמוד 12.

[37] שם, עמוד 15.

[38] ת"פ 6055/07 מ"י נ' אנה דוקלסקי, עמוד 23.

[39] http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3578090,00.html

[40] מתוך פיסקה 3 במאמרו של וורן פארל – THE HUSBAND DEFENSE (ראה הערה 5 בעמ' 4).

[41] בראיון שהעניק לעיתונאי תומר זרחין מעיתון הארץ, שפורסם בתאריך 14.03.08.

[42] ס' 54 א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971

[43] ס' 10א (ג) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971

[44] ת"פ (ת"א) 5461/06 מ"י נ' חיים רמון.

[45] מתוך פס"ד ע"פ 1258/03 פלוני נ' מ"י, תק' עליון 2004 (1) 2557.

[46] ציטוט ממאמרו של עו"ד אברהם פכטר, "משפט קצב – ההימור שנכשל", בעקבות הרשעתו של קצב.

 

[47] נתונים שהביאה ד"ר חניתה צימרין, נשיאת אל"י מישיבת הוועדה המיוחדת לקידום מעמד הילד, שהתקיימה בכנסת ביום 12.10.2004, על פי פרוטוקול מס' 84.

[48] מתוך מאמרה של הגב' שרה חטב מעיתון "מקור ראשון", גליון 725 (1.7.2011) "צדק משפט, דין והלכה".

[49] ע"פ 75/04 פלונית נ' מ"י.

[50] מתוך פיסקה 6 במאמרו של וורן פארל – THE "MOTHERS DON'T KILL" DEFENSE ראה הערה 5 בעמ' 4.

[51] http://www.nrg.co.il/online/1/ART/821/387.html

[52] מתוך פיסקה 5 במאמרו של וורן פארל – "THE DEPRESSED MOTHER" DEFENSE: BABY BLUES AND TERRIBLE TWOS ראה הערה 5 בעמ' 4.

[53] ע"פ 373/10 אולגה בוריסוב נ' מ"י.

[54] ע"פ 373/10 אולגה בוריסוב נ' מ"י, ע' 8.

[56] שם, בעמוד 6.

[57] מתוך פיסקה 9 במאמרו של וורן פארל – THE "MY CHILD, MY RIGHT TO ABUSE IT" DEFENSE (ראה הערה 5 בעמ' 4)

[58] מתוך פיסקה 7 במאמרו של וורן פארל – THE "CHILDREN NEED THEIR MOTHER" DEFENSE (ראה הערה 5 בעמ' 4)

[59] ד"ר גבריאל הלוי, תורת דיני העונשין – כרך ג, פרק ז' – ענישה, עמוד 632.

[60] יוער כי התמקודותי וכתנאי ראשון בחיפוש פסקי דין אלו, הייתה חיפוש פסקי דין בהם הנאשמים היו ללא עבר פלילי קודם למקרה המובא, מאחר והמורכבות בהשוואת פסקי דין בהם הנאשם בעל עבר פלילי כזה או אחר גדלה ומורכבת, מאחר ו"נתוני הפתיחה" בגזירת עונשים במקרים אלו שונה בתחלית השינוי, ומשכך ועל מנת "לזכך" ככל האפשר את הנתונים ואת התוצאות, היה צורך לפנות לפסקי דין, שהיו הנאשמים ללא עבר פלילי קודם, כאמור.

[61] ת"פ 40065/06 מ"י נ' חביבולין יקטרינה, מתוך גזר הדין.

 

[62] ת"פ 1058/01 מ"י נ' ליבו אברהם, מתוך גזר הדין.

[63] ת"פ  2605/02 מ"י נ' יעל קסטל ואח', מתוך גזר הדין.

תגובה אחת בנושא הפליית גברים בהליכים פליליים

  1. מאת ציפורה‏:

    שלום,
    אני מחפשת לצטט את המאמר לעיל (הפליה מגדרית נגד גברים בהליך הפלילי – ידידיה מנדל) בעבודה אבל לא מצליחה למצוא קישור למקור.
    אפשר לקבל בבקשה עזרה

    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *