חטיפת ילדים, אמנת האג והעדפת נשים

יחסי הגומלין בין אמנת האג ביחס לחטיפת ילדים, חזקת הגיל הרך, וההעדפה האוטומטית לטובת נשים, לרבות חוטפות, בבתי המשפט למשפחה בישראל.

רצ"ב תרגום דו"ח הקואליציה שנשלח למוסד המפקח על אמנת האג, לקראת כנס המומחים להאחדה בינלאומית של הפסיקה, וגיבוש כללים לגישור בינלאומי בתיקי חטיפה שמתקיים ב 25/1/2012. התרגום נעשה בארה"ב.  נראה כי במקרים רבים, קיים קושי עצום לגבר לנצח אישה בתביעת אמנת האג, כאשר האישה חוטפת לישראל, אולם יש חריגים מסויימים. חטפה את ילדתה לאנגליה ותשלם פיצויים – 180 אלף שקלים .  אישה חטפה ילדה לאנגליה.  בית המשפט שהכריע בתביעה על פי אמנת האג, הוא בית המשפט האנגלי.  משהחזירו שלטונות אנגליה את החוטפת ארצה, בית המשפט הישראלי הטיל עליה לפצות את הגבר.  למקרא הכתבה כנראה שהגבר עשיר במיוחד, אם הצליח לשרוד את ההוצאות האדירות באנגליה, ועדיין נותר לו כסף לשלם אגרה בישראל, ולנהל תביעה, בבית משפט ישראלי למשפחה, שמטבעו הוא בימ"ש פרו-נשים.

מנגד תיקי אמנת האג המתנהלים בישראל, כאשר החוטפת אישה, החטיפה היא לישראל, ולרוב כאשר השופטת היא פמיניסטית דגולה, או שופט המאמין כי קידומו יבוא מיישור קו עם האידאולגיה הפמיניסטית, הרי שהתוצאות יקבעו לאור חזקת הגיל הרך.  בבאר שבע למשל ערעורי אמנת האג מנותבים לפאנל של שלוש נשים פמיניסטיות, ושם בכלל אין לגבר סיכוי.  ראו למשל תמ"ש 11251/07 (השופטת שרית גולן), שם מקום מושבה של קטין אמריקאי טרם החטיפה לצורך התביעה נקבע כמקום מושבה הקונסטרוקטיבי (לא-פיסי) של האמא.  השאלה באותו פס"ד האם יתכן כי מקום מגורים, בו לא שהה הילד מעולם (טרם חטיפתו / העברתו אליו בידי אחד ההורים) יוגדר כ'מקום המגורים הרגיל' של אותו הילד ? שאלה זו הועמדה למבחן ראשון בפסיקה הישראלית והוכרעה לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד (תמ"ש 11251/07) ובית המשפט המחוזי בב"ש (ע"מ 117/09), אשר אישר את פסק הדין.  בענין שנדון במסגרת הנ"ל דובר בתינוק אשר נולד בארה"ב והובא לישראל ע"י אמו בהיותו כבן חודשיים בניגוד לדעתו של האב. בית המשפט "קבע" כי מאחר והאם מעולם לא "התכוונה" לעזוב את ישראל ולהשתקע בארה"ב, הרי שהיא לא נטשה את מקום מגוריה הרגיל בישראל ועל ישראל מהווה 'מקום מגורים רגיל' גם עבור התינוק.  "קביעה" משפטית זו מצטרפת לקביעה קודמת של בית משפט לענייני משפחה ברמת גן (תמ"ש 41850/08) לפיה 'מקום המגורים הרגיל' של תינוק רך ויונק הנו מקום המגורים הרגיל של אמו, אולם המקרה שבנדון הנו קיצוני יותר היות ואין חולק כי הילד מעולם לא היה בישראל, טרם שהובא לכאן בידי האם בניגוד לרצון האב.  ראו חטיפת ילדים – האם יתכן כי ישראל היא מקום מגוריו הרגיל של ילד שמעולם לא היה בה קודם לכן? (איתן ליפסקר, עו"ד).

הנדוןסקירה של ההתחמקות השיטתית והאידיאולוגית של מדינת ישראל מלהחזיר ילדים חטופים, כאשר החוטפת היא אישה, והסיכונים הגלומים ב"גישור" בקונטקסט של אמנת האג.

ארגוני האבות בישראל מתריעים בפני ועידת האג על הפרות שיטתיות של אמנת האג ע"י בתי המשפט למשפחה בישראל, אשר מפלים אבות לרעה בשיטתיות ובזדוניות.  פסקי הדין המתוארים  מצביעים על סירובה של הרשות השופטת הישראלית לציית ולאכוף את אמנת האג להיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים, כאשר ההורה הלוקח (החוטף) הוא האישה.  פסקי הדין וההתנהגות השיפוטית, אשר מוטות במובהק לטובת נשים כהורים, נובעות מהעובדה שישראל היא המדינה האחרונה בעולם המערבי שמקיימת אפליה חוקתית כנגד גברים בבתי משפט לענייני משפחה, ובמיוחד חזקה מכוח החוק שמעדיפה מתן משמורת אוטומטית לאמהות, אפילו אם ביצעו פשע חטיפה.  השופטים בישראל פשוט אינם מצליחים להסתיר את האהדה שלהם לחוטפות-נשים. יש להפיץ את שלושת מקרי החטיפה שמתוארים להלן לכל המומחים בתחום, הן כאזהרה לכך שהכרעות שיפוטיות בישראל נגועות באפליה חוקתית, והן כחומר רקע להכנת קווים מנחים בינלאומיים חדשים.

נראה שבתי המשפט בישראל מסכלים במכוון את מטרתה של אמנת האג ע"י סילוף עובדות, המצאת פרשנויות של האמנה שסותרות את השכל הישר, וכפייה של נטל כלכלי עצום לצורך אכיפה של האמנה. אלו הן סטיות מהותיות מהשפה והרוח הברורות של האמנה.

נבקש להביא לתשומת לבן של אסיפות עתידיות של "תהליך מלטה" ולהפיץ לקריאה בפרסומים של המוסד המפקח.  חיוני להסיר את המחסומים שישראל יוצרת, בסירובה לאכוף את האמנה על רקע של חזקת הגיל הרך, שמשותפת אידיאולוגית כמעט לכל השופטים בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבניים בישראל.  חזקה זו הניבה אסופה של החלטות שהפכו את ישראל לחוף מבטחים לחוטפות-נשים.

סיכונים הקשורים ב"גישור" של אמנת האג בישראל

בשלב זה, על בסיס הדו"ח של הוועידה המיוחדת להפעלה המעשית של אמנות האג משנת 1980 ומשנת 1996 (1-10 ביוני 2011), שתמך בהכנת טיוטה של קווים מנחים להפעלה נכונה של גישור תחת אמנת 1980, אנו כותבים על מנת להתריע בפני המוסד המפקח על אמנת האג ביחס לאמצעי זהירות מיוחדים כלפי מדינת ישראל, אשר יש להדגישם במדריך הגישור הבינלאומי במקרי חטיפה לכשיתפרסם.

במקרה של בן חיים נ' בן חיים, הקורבן הוא תושב ארה"ב. האם חטפה את הבת מניו ג'רזי, מדינה מקום המגורים הרגיל של הזוג, לישראל. המקרה הגיע לבית המשפט העליון של ישראל, בית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ) בירושלים. לפי פסק הדין של השופטת עדנה ארבל, נהפכו החלטותיהן של שתי הערכאות הקודמות, שהורו על החזרת הילדה. טענתה של השופטת ארבל הייתה שמאחר שהתובע שנשאר מאחור הסכים לקחת חלק במשא ומתן לפתרון הסכסוך סביב אמנת האג בדרכי שלום, אף שהמשא ומתן סוכל ע"י האם-החוטפת, שסירבה לחתום על טיוטת ההסכם, נכונותו הראשונית של האבא (הקורבן) "לקיים משא ומתן" מהווה מעשה של השלמה עם החטיפה. אל השופטת הצטרף שופט נוסף, השופט מלצר, ובתגובה לבקשה לקיים דיון נוסף, השופט ריבלין אישר מחדש את הכרעתה של השופטת ארבל, תוך מניעת ההחזרה, שוב על בסיס תיאוריה כלשהי של הסכמה לחטיפה בשל "משא ומתן" שלא הבשיל.

הכרעתה של השופטת ארבל זכתה לביקורת קשה מצד שופטת בית המשפט העליון של ניו ג'רזי, בוני מידזול. אולם ההחלטה הישראלית, במיוחד מאחר שיצאה מבית המשפט הגבוה ביותר במדינה זו, יכולה להוות מכשול משמעותי לכל הרעיון של הכנסת גישור תחת חסות המוסד הקבוע המפקח על אמנת האג. די בכל שהורה אחד מסכים ל"גישור" במקרה של חטיפה, וההורה השני משתמש בהכרעתה של השופטת ארבל כבסיס חוקי ל"השלמה", על מנת להחריב לחלוטין את היכולת לגשר בחטיפות בינלאומיות.

על כן אנו מבקשים לפרסם את הכרעתה של השופטת ארבל בתפוצה רחבה ככל האפשר, כולל עלון השופטים להגנה בינלאומית של ילדים, על מנת שמומחים רבים ככל האפשר יוכלו ללמוד על הסכנות שהציבה השופטת ארבל בפני חזרתם הבטוחה של ילדים למדינתם, אם ההורה שנשאר מאחור מסכים ל"גישור", ובפני כל המושג של גישורים בינלאומיים. למעשה, חיוני שכל העוסקים בתחום ברחבי העולם יוזהרו שלא להסכים לעולם לכל גישור או משא ומתן בישראל, מאחר שהדבר עלול להרוס את סיכוייהם בבית המשפט.

חשוב לציין ש"גישור" או "משא ומתן" בהקשר של סכסוכים סביב אמנת האג אינם יכולים להתרחש בנסיבות של כפייה. במקרה של ישראל, נסיבות של כפייה מובנות אל תוך המערכת השיפוטית, והן שוללות כל אפשרות של גישור אפקטיבי, כדלקמן: (א) שופטים בבתי משפט לענייני משפחה מסרבים לווידיאו-קונפרנס, ובכך מאלצים את ההורה שנשאר מאחור לשאת בעלויות הנסיעה; (ב) ההורה שנשאר מאחור מאוים ע"י השופט שאם לא יופיע לעדות בבית המשפט, עתירתו תתבטל; (ג) ברגע שהוא מגיע לישראל, בית הדין הרבני מתערב ולוכד את האב בהוצאת צווי מעצר במעמד צד אחד וצווי עיכוב יציאה מהארץ במעמד צד אחד, "על מנת להבטיח את הופעתו בהליכי גירושין עתידיים", וע"י כך חוטף גם את האב, יחד עם הילד, לישראל; ו(ד) בית המשפט לענייני משפחה מוסיף "מזונות ילד זמניים" כל זמן שהליכי אמנת האג תלויים ועומדים, ובכך מאלץ את ההורה שנשאר מאחור לתמוך בחוטפת ולסייע לה לבסס את מעמדה במדינת היעד.

שיטות אלה מושפעות מגישה פמיניסטית רדיקלית שרווחת בישראל, שלפיה המשמורת שייכת מוסרית לאמהות, בין שביצעו חטיפה ובין שלא. שיטות אלה שוללות את האפשרות של גישור "מרצון חופשי", ויש לדון בהן בדיונים עתידיים. לפיכך, על אסיפות עתידיות בנוגע לעקרונות לביסוס מבני גישור בהקשר של תהליך מלטה (מסמך מס' 6) ללמוד מהניסיון השלילי שמציגים שופטים ישראליים.

התעלמותה של ישראל מכללי פרשנות מקובלים בעולם ביחס לאמנת האג "Good Practices"

תהליך מלטה מדגיש את "הצורך של בתי המשפט במדינות השונות להפעיל כללים משותפים של סמכות שיפוטית (כשירות), ולהיות מוכנים להכיר בהחלטות זרות על בסיס של כללים משותפים אלה. זו הייתה המסקנה הן בוועידת מלטה הראשונה והן בשנייה, וזהו באמת מושג מפתח בדרך לשיפור שיתוף הפעולה בין בתי המשפט" (נאום דאנקן, עלון השופטים, 16, אביב 2010). בהקשר זה, יש לבחון ולגנות את המגמות הנוכחיות בהחלטות הישראליות לגבי מקרי חטיפה באסיפות הבאות של תהליך מלטה.

המקרה של נחום נ' נחום, למשל, הוא דוגמה מייצגת. על מנת לפעול בהתאם לחזקת הגיל הרך, שמעניקה באופן חוקתי את המשמורת על הילדים לאמהות, שופטים בישראל מוצאים כל תירוץ כיד הדמיון הטובה עליהם על מנת למנוע את יישום אמנת האג, ומפרשים את האמנה בדרכים שמיועדות להכשיל את האמנה, והופכות את העלאת הטיעונים שכנגד לקשה, אם לא בלתי אפשרית. בעוד רוב בתי המשפט משתמשים במבחן הפשוט של נוכחות פיזית בתחום השיפוט של המדינה שהושארה מאחור על מנת לקבוע את "מקום המגורים הרגיל" של הילד החטוף עובר לחטיפה, ישראל כבר לא משתמשת במבחן של מיקום פיזי של הילד אלא מיישמת עתה מבחן של "מקום המגורים המיועד של האם".

במקרה של נחום, ילד נחטף מקליפורניה לישראל כאשר היה בן חודשיים. הילד נולד בקליפורניה והוא אזרח אמריקאי. השופטת (שרית גולן, בית המשפט לענייני משפחה באשדוד) קבעה שלא היה לילד כל מקום מגורים רגיל, ובדרך של אקרובטיקה משפטית מעגלית השוותה את מקום המגורים הרגיל של הילד עם זה של האם. מאחר שהאם גרה 11 חודשים בקליפורניה עובר לחטיפה, השופטת קיימה דיון הוכחות מלא ומקיף סביב השאלה אִם האֵם התכוונה להמשיך לגור שם. על בסיס הטיעון של האם החוטפת עצמה על "כוונה לחזור תוך שנתיים", השופטת שרית גולן קבעה שלא לה ולא לילד היה מקום מגורים רגיל בארה"ב. יתרה מכך, השופטת שרית גולן דחתה את בקשתו של האב (אזרח אמריקאי ותושב אמריקאי זה 20 שנה) למסור את עדותו באמצעות וידיאו-קונפרנס ודרשה שהוא יטוס מקליפורניה לישראל על מנת למסור את עדותו. עם הגעתו לישראל, הוצבה בפניו מלכודת משפטית, ובית הדין הרבני הוציא לו במעמד צד אחד צו עיכוב יציאה מהארץ בערבות של 500,000 דולר, לכאורה על מנת להבטיח את הופעתו בדיונים עתידיים לגבי הגירושין/פירוק הנישואין.

מר נחום עדיין לכוד בישראל בשל חוסר יכולתו להפקיד את הסכום השערורייתי של 500,000 דולר. ההליכים בבית המשפט לערעורים אישרו מחדש את הכרעתה של גולן, לאחר שדרשו פיקדון מוגזם להבטחת עמלות בית המשפט של האישה במהלך הערעור.

אותו הדבר קרה במקרה של בן חיים נ' בן חיים. בקשתו של בן חיים למסור את עדותו בווידיאו-קונפרנס בהיעדר נוכחות פיזית – נדחתה. עם הגעתו לישראל, בית הדין הרבני הוציא במעמד צד אחד צווי מעצר וצווי עיכוב יציאה מהארץ למשך 90 יום. בן חיים הצליח לעזוב את ישראל מאחר שצו עיכוב היציאה לא חודש. בתגובה, בית הדין הרבני הוציא צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד אביו של בן חיים.

אותו הדבר קרה גם במקרה של כהן נ' כהן. אימא חטפה שני ילדים ממרבלה שבספרד לישראל. האב שנשאר מאחור הגיש תביעה לפי אמנת האג בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע בפברואר 2011. בית המשפט, באמצעות השופטת גאולה לוין, דחה את בקשתו של האב להעיד באמצעות וידיאו-קונפרנס. בערעור, צו המניעה לווידיאו-קונפרנס אושר מחדש, והאב שנשאר מאחור התבקש לשלם קנס בסך 2,100 דולר. השופטת לוין הורתה לאב שנשאר מאחור לשלם מזונות ילד זמניים בסכום של 570 דולר לחודש, כל זמן שההליכים לפי אמנת האג תלויים ועומדים. המשפט נקבע למאי 2011. עם הגעתו של מר כהן לישראל למתן עדות, הוא נעצר למשך 24 שעות לפי צו של בית הדין הרבני, ושלושה שומרים ליוו אותו מהמעצר אל בית המשפט. בנוסף לכך, צו עיכוב יציאה כנגדו נחתם כבר במעמד צד אחד, גם צו זה הוצא ע"י בית הדין הרבני. בסופו של דבר, בספטמבר 2011, השופטת לוין דחתה את התביעה לפי אמנת האג על בסיס פער של 9 חודשים (מזמן החטיפה עד להגשת התלונה), ולא קיבלה את הסברו של האב שנשאר מאחור שהסעד החוקי בישראל שבת במשך תקופה ארוכה, שעורכי דין פרטיים רצו לגבות שכר של 35,000 דולר שלא היה ביכולתו לשלם, ושהוא קיווה שהאישה תשנה בכל זאת את דעתה. השופטת "קבעה" שהעובדה שלא תבע מיידית, "כמו שמכבים שריפה", מהווה השלמה (האמנה עצמה מתירה פרק זמן של שנה להגשת התביעה).

במקרה של נחום, בית המשפט דחה תביעה לפי אמנת האג על בסיס פרשנות של מקום המגורים הרגיל לפי המבחן האמורפי של "מקום מגורים מיועד של ההורים", ולא לפי נוכחות פיזית עובר לחטיפה. ניסיון דומה נעשה גם במקרה של כהן, ואף על פי שה"כוונה" (בהקשר של מקום המגורים הרגיל) נדונה ארוכות ושלא לצורך, הגנה זו נדחתה. הרשות המרכזית בישראל הגיבה לשאלון שלך משנת 2006, שכבר הזהיר מפני נוהג זה: "בעבר בתי המשפט הישראליים בחנו בדר"כ את מקום המגורים הרגיל כמצב פיזי עובדתי על בסיס מיקום הילד… ללא קשר לתוכניות או כוונות עתידיות של ההורים. עם זאת, במקרים שהובאו לאחרונה נעשה לעתים שימוש במבחן של 'כוונות ההורים'." על הרשות המרכזית בישראל להוציא הצהרה ציבורית המזהירה את השופטים מכך שהמבחן של כוונות ההורים אינו עולה בקנה אחד עם הנוהג הרצוי, והוא סוטה מהגישה האחידה ברחבי העולם. יתרה מכך, זהו פשוט כלי פמיניסטי שנועד לסייע לנשים להגן על מקרי חטיפה בטענה שמגוריהן בחו"ל היו זמניים או לא משמעותיים מסיבה אחרת כלשהי. ובכל מקרה, "מבחן" חדש זה מסייע תמיד לנשים החוטפות ולמיטב ידיעתנו אף לא גבר אחד נעזר בו.

שלושת המקרים, משלושה חלקים שונים במדינה (בן חיים בנצרת שבצפון, נחום באשדוד, מדרום לתל-אביב, וכהן בבאר שבע, המחוז הדרומי), מצביעים על מגמות משותפות בישראל שמושפעות משמעותית מאפליה שיפוטית לטובת נשים, ועל אי-רצונה הניכר של ישראל לפסוק משמורת לגברים, או לפסוק משמורת משותפת.

סיכונים מיוחדים הקשורים באכיפת אמנת האג בישראל לרבות נטל כלכלי בלתי אנושי המוטל על האבות

אבות שילדיהם נחטפו לישראל נוכחו לדעת שאם בית המשפט דורש את הופעתם בפועל בישראל, הם לא יוכלו לעזוב את המדינה מאחר שבית הדין הרבני ילכוד אותם באמצעות צו עיכוב יציאה מהארץ, יחד עם צו מעצר במעמד צד אחד על בסיס חוסר יכולתם לשלם מזונות ילד לילד החטוף או על מנת להבטיח את הופעתם בהליך הגירושין. כתוצאה מכך, אבות שהושארו מאחור עלולים פשוט לוותר על תביעה לפי אמנת האג, מאחר שנסיעה לישראל מהווה סיכון לביטחונם, לחירותם ולרכושם.

זאת ועוד, אפילו כאשר בית המשפט נוטה להורות על החזרת הילד לאב שנשאר מאחור, בתי המשפט בישראל מטילים נטל כלכלי שאין כדוגמתו בשום מקום אחר בעולם. במקרה של בן חיים נ' בן חיים, השופט של בית המשפט הנמוך יותר, בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, אמנם קבע כי על הקטינה החטופה לחזור לניו ג'רזי, אך אותו השופט לקח לעצמו את החופש להציב תנאים כלכליים, לרבות (א) תשלום על הטיסה של החוטפת לארה"ב; (ב) תשלום מראש על שכר דירה לשישה חודשים; וכן (ג) תשלום מראש לחוטפת על מזונות ילדה למשך שישה חודשים לאחר ההחזרה. תשלומים אלה מראש מצטברים לכדי סכום של 20,000 דולר, שעל האב להפקיד על מנת לקחת את ילדתו חזרה הביתה.

תנאים כלכליים אלה מציבים מכשול בלתי עביר, כך שאבות ממעמד הביניים אינם יכולים להרשות לעצמם להחזיר את ילדיהם למדינת המוצא. הם גם למעשה מטילים באופן בלתי הוגן את הנטל של תיקון תוצאות פשע החטיפה על קורבן החטיפה. שוב, "שיטות" אלה שנועדו לרפות את ידיהם של האבות מתביעת זכויותיהם תחת אמנת האג, הן תוצר של אידיאולוגיה פרו-פמיניסטית רדיקלית שנתמכת בחזקת הגיל הרך הישראלית. יש להתריע בפני הקהילה הבינלאומית ללא דיחוי על הרשות השופטת הישראלית, ובמיוחד על הבוז שמפגינה השופטת עדנה ארבל כלפי אמנת האג כאשר הקורבן הוא האב.

ראה גם, ס' נ' ס' 58309/05 (בית משפט לענייני משפחה בתל-אביב), שבו האב שנשאר מאחור בצרפת הצליח לקבל צו החזרה, אבל נדרש לשלם מראש 10,000 אירו לטובת הוצאות מחיה של החוטפת וכן לטובת הוצאות שכירות בצרפת לכל משך המשפט בצרפת. כמה שנים קודם לכן, בד"י נ' ד"ט 621/04 (בית המשפט לערעורים), שוב, אב אמריקאי שנשאר מאחור נתבקש לשלם מראש 6,000 דולר בנוסף לשכירת דירה לאישה.

התנאים הכלכליים שנכפים ע"י בתי המשפט הישראליים כתנאי ליישום החזרה בטוחה של הילדים סותרים בפועל את מטרתה של האמנה. הרשות המרכזית חייבת להעביר לרשות השופטת בישראל את המסר שנוהגים אלה אינם עולים בקנה אחד עם האמנה, ונראים על פניו זדוניים ודווקניים. אין צורך לומר שהרשות המרכזית הישראלית אינה מתרגמת לעברית את השאלון שלה או את המדריכים לנוהג הרצוי. כתוצאה מכך, כל בית משפט מעלה בתורו את הרף ליצירת עוד ועוד מכשולים.

הערות על נולינגר ושורוק נ' שווייץ

ועידת העבודה של תהליך מלטה הביעה דאגתה בנוגע לשפיטה על פי האמנה האירופית לזכויות אדם במקרה של נולינגר ושורוק נ' שווייץ. בית המחוקקים הגבוה סירב להורות על החזרת בנו של שורוק משווייץ לישראל. בית המחוקקים ציטט את זכות האם לחיי משפחה תחת סעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם, שעלולה הייתה להיות מופרת אם היה נכפה על נולינגר לחזור לישראל. מקרה זה יצר פילוג בין מדינות החברות באיחוד האירופי, שבהן ההורים הלוקחים זכאים להגנה נוספת תחת סעיף 8, לבין שאר מדינות העולם, שסעיף 8 אינו חל בהן.

ברצוננו לנצל את ההזדמנות הזו ולהסביר מדוע נוצר מקרה נולינגר ושורוק, וההסבר אינו מציג את הרשות השופטת של ישראל באור חיובי. באותו הזמן, הרשות הקבועה הייתה מוכנה להצהיר שהאמנה האירופית לזכויות אדם מפעילה באופן לא הוגן את הסמכות השיפוטית שלה בטווח שמחוץ לסמכותה, ומשפיעה על מדינות שאינן חלק מהאיחוד האירופי. עם זאת, מההכרעה הסופית של בית המשפט אנו מבינים שהחוטפת הצליחה להציג שפע של החלטות מבית המשפט לענייני משפחה, לרבות צווי הגנה, צווי הרחקה של מר שורוק מהבית המשותף, צווים לביקורים מפוקחים ב"מרכז קשר" וערימה של דו"חות שליליים של עובדות סוציאליות כנגד האב הישראלי שנשאר מאחור. בעיני השופטים האירופים, אוסף המסמכים מבית המשפט הישראלי לענייני משפחה מציג לכאורה מצג שלילי של האב, כאילו הוא עלול להיות מסוכן. אולם השופטים האירופים לא ידעו שבישראל, כמעט כל מקרי הגירושין נראים בדיוק אותו הדבר. לעתים קרובות מתחיל מקרה גירושין באישומים מופרכים ודמיוניים על אלימות במשפחה, שאינם מצריכים כל גיבוי ראייתי. הללו מובילים להרחקה מיידית מהבית בצווים משטרתיים. בבית המשפט לענייני משפחה, נשים מקבלות משמורת ביניים אוטומטית (בשל חזקת הגיל הרך), והגברים נשלחים לראיונות ע"י עובדות סוציאליות שממונות ע"י המדינה. העובדות הסוציאליות מוכשרות להתייחס לכל גבר, מתון, משכיל ומכובד ככל שיהיה, כאל תוקפן ומתעלל פוטנציאלי. הדבר מוביל לדו"חות שליליים של העובדות הסוציאליות ובדר"כ להפניה אוטומטית למרכזי קשר מפוקחים. זהו המצב כמעט בכל תיקי הגירושין בישראל, ושורוק לא היה שונה מהאחרים. זהו שוב חלק ממורשתה של השופטת עדנה ארבל, שהייתה בעבר פרקליטת המדינה, ובמסגרת תפקידה דאז כתבה את הנחיה 2.5 של פרקליטות המדינה שנותנת לכל הנשים חסינות מפני תביעה בגין דיווח שקרי למשטרה. אם כן, על הקהילה הבינלאומית להתייחס למקרה של נולינגר ושורוק בפרספקטיבה הנכונה. הסיכון היחיד שמקרה נולינגר ושורוק מציב הוא לאבות ישראליים, מאחר שהמערכת הישראלית הפרו-נשית המושחתת תאפשר לכל חוטפת-אישה לחמש את עצמה במסמכים דומים (צווים למפגשים מפוקחים וכו'), ולהגן על הליכי החטיפה באותו האופן שעשתה זאת נולינגר.

לסיכום, נבקש להפיץ את החלטתה האחרונה של השופטת ארבל בתיק של בן חיים לעוסקים בתחום בכל רחבי העולם, מאחר שהיא מציבה מכשול בפני התפתחות של כללים בינלאומיים לגישור בהקשר של חטיפת ילדים בינלאומית. יתרה מכך, יש לתת תשומת לב לאלמנטים של כפייה והתשה כלכלית כלפי הגברים בישראל, אשר מציבים מלכודות לאבות שנשארו מאחור עד כדי מעצרים בפועל כאשר הם באים למסור את עדותם. אותו הדבר חל גם על "המבחן של מקום המגורים המיועד", ועל הנוהג של מתן מזונות ילד זמניים לחוטפות, של צווי עיכוב היציאה מהארץ כנגד האבות שנשארו מאחור, ושל התנאים הכלכליים להחזרה (תשלום מראש על טיסה, על דיור ועל מזונות ילד). יש לדרוש שאלון חדש מהרשות המרכזית הישראלית, מאחר שנראה כי השאלון הנוכחי מציג מצג שווא בתארו את הסטיות של בתי המשפט הישראליים מהנוהגים המקובלים בעולם. בכל הנוגע לציד המכשפות הנוכחי כנגד גברים בהליכי גירושין בישראל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *