הסרט "זכות אבות" בסינמטק ת"א

25/5/2011 תל אביב, סינמטק, 20:15 ,  [WATCH HERE] במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי יוקרן הסרט "זכות אבות", סרטו הרביעי של הבמאי התיעודי ישרי הלפרן.  זהו פרויקט דוקומנטרי שאפתני רחב יריעה ובלעדי, העוקב אחר ארבעה אבות גרושים בישראל שהחליטו להלחם על זכותם לגדל את ילדיהם, ועל כבודם כגברים בישראל של שנות ה2000.  הסרט מתעד את ההתארגנות הראשונה של גברים בישראל למאבק לשיווין זכיות מגדרי, ועוקב כחמש שנים אחר מאבקם של ארבעה אבות גרושים מול בתי המשפט, ארגוני נשים ונשותיהם על הזכות להיות שותפים שווים בגידול ילדיהם לאחר הגירושין, וה המאבק לביטול "חזקת הגיל הרך", חזקה ארכאית והיסטורית המתאימה לימי הביניים, ואיננה מקובלת בשום מדינה מערבית בעולם.  זהו סיפור חברתי סוציולוגי מרתק על המאבק בג'יהאד הפמיניסטי:  אידיאולוגיה מיליטנטית ופנאטית המתעקשת להרוס את חיי הגבר כלכלית ומנטאלית, באמצעות תלונות שווא במשטרה, עלילות מופרכות בבית המשפט למשפחה, וניתוק האבא מהילדים.

כך נהפכו חיי הגברים בישראל למציאות המורכבת משיגרה של ניתוק מהילדים, צווי מעצר והרחקה אוטומטיים , ותלונות סרק על אלימות, שלא הייתה.  הסרט פשוט מתעד את רמת הרשע וההתקרנפות שפשתה בכל אלה העוסקים בדיני משפחה:  שופטות, פקידות סעד, גננות ושוטרים.

מצד הגברים מובילה את המאבק חבורה קטנה של אבות שחוו מאבקי גירושין כואבים וניתוק מילדיהם, ובמיוחד יעקב (יקי) בן יששכר, אשר נלחם ללא חת במנגנון מסואב, אינו מפחד לתעד את זוועות בית המשפט למשפחה ומשרד הרווחה, לנקוב בשמותיהם של מרעילי המשפחות ומנתקי הילדים, ולהזהיר את הדור הבא של האבות המובלים לבית המטבחיים, אשר ממומן ע"י מדינת ישראל.  הסרט מתאר ארבע שנות מאבק.  אבא שנזרק מביתו, ונאלץ להשקיף על בנו בהחבא במגרש כדורגל.  תלונה פלילית שנגע באישתו ללא הסכמתה מסתיימת לאחר כמה שנים בזיכויו, ורק אז נעתר בית המשפט למשפחה להרחיב את הסדרי הראייה.  אבא אחר, שביתו הודיעה כי היא רוצה לעבור לגור איתו, מגיע ל"מרכז חירום" לשם הוציאו שלטונות הרווחה את הילדה, עד שתסכים הילדה לחזור לבית האמא, וצועק לביתו שהוא אוהב אותה, כאשר הילדה מביטה מעבר לסורגים.  אבא אחר התבטא בחריפות נגד שופטת וחטף תלונה בגין העלבת עובד ציבור.  הוא יושב שבועיים במעצר, והשופט דורש הסתכלות פסיכיאטרית.  הפגנות מול בית המשפט בתל אביב, ומול ביתו של השופט אהרון ברק דווקא מסתיימות בהישג קטן.  המפגינים מצליחים להעביר מכתב לשופט ברק, ומספר ימים לאחר מכן, מבוטל הנוהג שכאשר האבות מגיעים לבית המשפט למשפחה לדיון בהסדרי ראייה, עוצרים אותם במקום בגין פיגורים בתשלום מזונות.  הפגנות מול ה"שדולה הנשית" גם הן מסתיימות בהצלחה יחסית, כאשר שירותי הרווחה מתחילים ליישם מדיניות מוגבלת של איחוד אבות עם ילדיהם, עדיין בכפוף להסכמת האם הסרבנית.  הסרט מסתיים בנימה אופטימית, כאשר יקי בן יששכר חוגג בת מצווה לביתו, אשר סוף סוף עברה למשמורתו.  בכל זאת עדיין לא נפתרו המריבות עם פקידות הסעד, התסקירים המכפישים, צווי ההרחקה, התלונות הכוזבות והמזונות השערורייתיים, שאין להם כל קשר להכנסת האבא או לרמת החיים של הזוג לפני הגירושין, כך שיש עוד הרבה לעשות.

"ואיפה הצד הנשי" – ביקורת על הסרט "זכות אבות" במעריב 30/5/2011 – הכתב אייל לוי ממעריב הוא כתב ספורט.  לשם שעשוע ספורטיבי צפה בסרט "זכות אבות" בו בוכים אבות שלא ראו את ילדיהם בגלל ממסד אטום.  אייל לוי לא הזיל דמעה.  הוא שואל מדוע לא הביאו את הפמיניסטית דפנה הקר שתסביר מה עמדת הצד שכנגד, אותן נשים סרבניות הקשר שיצרו את הבעייה.  שנים שנאלצנו לשמוע את המנטרות על האישה המסכנה שוטפת כלים, שעכשיו היא חד הורית ומסכנה.  הנשים את קולן כבר קיבלו, ואייל לוי רוצה לבזבז דקות יקרות מסרט קצר יחסית (60 דקות) על נושא בתולי, לטחון שוב את המאנטרות השגורות של מי שגרמו לתופעת ניתוק האבות מהילדים, ומתגאות בכך.  טליה קינן פלד כבר נתנה לצד הנשי די והותר זמן מסך בערוף 10 רק לפני חודש בכתבתה "פרוייקט הגירושין".  בגלל לוי, עכשיו יש סיבה מספיק טובה לחייג למעריב ולבטל את המנוי.

"הלו אבא" ביקורת על הסרט זכות אבות בהארץ 30/5/2011 – הכתב מורן שריר טוען שזה "לא סרט טוב, לא מבחינה קולנועית ולא מבחינה תועמלנית. הוא אינו מספר סיפור באופן יוצא דופן והוא לא מרגש. אם הוא מטלטל זה אך ורק מפני שהוא מציג מציאות מטלטלת וגם זאת באופן מאוד לא מחוכם. ההיבט השערורייתי ביותר בו הוא החד צדדיות הקיצונית שלו.  יוצר הסרט [ישרי הלפרין] מבהיר באופן בוטה את עמידתו לצד האבות מבלי להשמיע את קולם של ארגוני הנשים, האמהות וילדי המריבה. מהבחינה הזאת הוא אמנם מציג מציאות שונה מזו שאנחנו רגילים לראות אבל לא מורכבת יותר, אלא פשוט מציאות תשלילית, שטחית מאוד שבה הגברים הם הקורבנות".  אותו כתב כבר כתב על דמות בסדרה "מחוברים" שהיא "שטחית".  מכאן שהלקסיקון שלו מוגבל למספר מילים אותן הוא ממחזר בביקורתיו. ההיתממות המעושה כאילו הוא לא יודע מהי עמדתן של ארגוני הנשים, ושצריך היה להביאה בסרט, מעוררת גיחוך.  מי ששולט ביכולת האבחנה והאיבחון יודע ששטיפת המוח הנשית כבר חיחלה לכול חור וג'ורה, ואין צורך למחזר אותה, בצורה פטתית, כפי שהוא כנראה נוהג לעשות.  חוסר יכולתו של מורן שריר "להתרגש", מעידה על ניוון אינטלקטואלי ונפשי, ואנו ממליצים לו על טיפול אישי דחוף וצמוד אצל פקידת הסעד הקרובה למקום מגוריו.

"האבות הגרושים בוכים בלילה" פוסט 30-5-2011 כתבתו של אילן בלום על הסרט "זכות אבות":  "התמונות בסרט ״זכות אבות׳׳ העוסק בזכות להורות משותפת (אם ואב גרושים), אכן קשות. במיוחד כשהן באות על רקע הבון טון התקשורתי בשלושת העשורים האחרונים, להלן פוסט מודרניות/פמיניזם, רעיון אמנותי/ספרותי מופשט, שהפך למציאות קשה ומטרידה.  מאז, הגברים, ולצורך העניין, גם התרבותיים והקשובים שבינינו, מותנים על ידי רוב ערוצי המידע והתקשורת בגישה שהנשים מדוכאות, והגבר הוא "כובש אכזר הנוטל את זכויותיהן הלגיטימיות להגדרה עצמית".  אחת התוצאות הגורפות: 30 אחוז מהנשים בישראל מתגרשות, ברוב המקרים ביוזמתן, בשעה שהחוק ונספחיו מעודדים את המהלך ומעניקים עדיפות בולטת לאישה בזכות המשמורת על הילד/ה ובדיני מזונות.  זאת נקודת הפתיחה של הסרט המעניין ״זכות אבות״ המביא את סיפוריהם של ארבעה אבות, כמותם יש עוד אלפים, אם לא עשרות אלפים, במדינת ישראל, גם אם אתה לא יודע דבר על גודל כאבם ומר גורלם".

"ב׳׳זכות אבות״ נחשף הצופה לרצף תמונות היוצרות תחושה של סרט אימה, עוכר שלווה קשה במיוחד.   אפשר לטעון כלפי יוצר הסרט ישרי הלפרן שהוא מגמד את בעיית האלימות כלפי נשים, שאסור להתעלם ממנה, אבל לזכותו אפשר לטעון שהוא עושה זאת כריאקציה להגזמה בתופעת הגברים כמכים, אם לא בפועל, אז בפוטנציה, עד כדי סטיגמטיזציה של כלל אוכלוסיית הגברים".   "בכלל, יש לפתוח את נתוני האלימות נגד נשים, וקשים ככול שיהיו, לברר את התפלגותם לפי קבוצות מיעוט: עולים, ערבים ישראלים וכו'.   מה שבטוח, רחוב דיזנגוף בתל אביב, שם מפגינות נשות הארגונים- אינו לב הבעיה! ־ יחד עם זאת, בשנים האחרונות חלה תזוזה מהעמדו־ת הדעתניות וקרות הלב לעיתים של שדולות הנשים. על אף שהחוק לא השתנה, הסרט מספר על תנודה משמעותית בדעת הקהל ואצל מקבלי ההחלטות והרשויות המוסמכות, שעברו מאימוץ עיוור של הפמיניזם הרדיקלי, לבחינה הוגנת והגונה יותר של הזכות הבסיסית של כל אב בישראל לתחרות הוגנת על הזכות למשמורת ולחזקה ־משותפת; או לפחות לש1ופות מתקבלת על הרעת, שתיתן הכרה ראויה, מענה סביר ומסגרת שיאפשרו קיומם של יחסי הורות ללא הבדל מיגדרי.  שינוי כזה יטרוף מן הסתם את מבנה המשפחה הישראלית בכלל והחד הורית בפרט, ויערער את ההיבטים הכלכליים השגורים של הגירושים.  לטענת שדולות הנשים, קלף ההורות המשותפת עלול לכבול את האם המבקשת להתגרש ולגרום להתעמרו־ת האב המתגרש באם הגרושה.   אלא שעל חוק להתחיל מנקודת מוצא שוויונית וצודקת, ואז לטפל בחריגים, ולא להיפך: להתחיל בנקודה מפלה, ואז לטפל בעוול".

"איש חסיד סיפר לי פעם שבאותו יום למד בשיעור, שבכל פעם "שזוג מתגרש בישראל, הקב״ה מזיל דמעה". לא הבנתי למה התכוון החסיד, ער שראיתי ב״זכות אבות׳׳ אבא־ גרוש בוכה.   כל שנותר, הוא לייחל שחוק המשמורת המיושן, המפלה בכל המובנים לטובת נשים, יתוקן ויותאם למידות אנוש".  משה כחלון – האם אתה ראית את הסרט?

לראיון עם יוצר הסרט, ישרי הלפרן, קיראו בגבר אינו נולד גבר, מאמר של עינת ויצמן.  היוצר מסביר מה הביאו לעסוק בנושא:  "הסרט הוא נגד השיטה, זה לא אישי זה פוליטי. אני והפרודה שלי זה מודל טוב של הורות משותפת, אבל לקראת הפרידה הסתכלתי באיטרנט על זכויות הגבר לגבי פרידה ומזונות. ב2005 האינטרנט היה מלא בעצות לנשים איך להוציא צווי הרחקה. היום הורידו את זה למרות שעדין יש כאלה, זה נקרא "ניהול אסטרטגי לנשים". הרי האינטרס של האישה הוא שהגבר לא יתמוטט כלכלית כי אז לא יהיה ממי לקחת. לויצ"ו ולנעמת יש "מדריך למתגרשת". אבל הגברים היו מוזנחים, לא היה שום חומר. הדבר היחיד שמצאתי היה אתר אחד ששני חבר'ה הקימו מנקודת מבט גברית. מיד נפגשתי איתם והם הפכו לשני גיבורי הסרט- ניסים ומיכאל. הם ניסו באתר לארגן קבוצה שדיברה על אפליית גברים. מצאתי את עצמי מזדהה איתם ועם האינטרסים שלהם. עד שאתה לא אבא אתה לא מבין על מה מדובר, זה לא מעניין, אבל ברגע שיש לך ילדים זה הופך להיות קריטי. לדעתי הבעיה הכי חמורה של זכויות האדם בישראל היום זה לא הכיבוש ולא פלסטינים או פקידות שהזדיינו עם הנשיא אלא הקלות הבלתי נסבלת שמוציאים צווי הרחקה לגברים מול הילדים שלהם.  ב-80% מהמקרים או מעל 50% מתיקי הגירושים יוצא צו הרחקה. ברגע שיוצא צו הרחקה זה טראומטי. זה כמו אונס. ולכן גבר שרוצח את האישה בעקבות מקרה כזה זה כמו שאישה תרצח את האנס שלה. האדם נכנס לשיגעון. אם בתקופת העבדות זה היה לא פוליטיקלי קורקט למכור את הילדים לעבדות כי לא מפרידים ילדים מהורים, זה טאבו, אז היום בישראל זה לגיטימי בגלל הדודות האלה. ואני רוצה להגיד לך שצווי הרחקה האלו לא עצרו אף אחד מלרצוח. אחרי צו הרחקה עוברים הרבה מאוד חודשים, אם לא שנים, עד שמצליחים להוציא אישור למרכז קשר (מקום הו הורים יכולים לפגוש את ילדיהם, בדרך כלל לזמן קצוב של שעה בהשגחת עובדי הרווחה ומשמש תחליף להסדרי ראיה, ע.ו). זה כל כך משפיל, זה טראומה על טראומה. וזה קורה בגלל ההסתה אין קשר למציאות מבחינה סטטיסטית. לא באמת קיימת אלימות נגד נשים ובטח לא במרכז תל אביב. האריתראיות או הערביות אצלן יש יותר אלימות לא מוציאות שום צוי הרחקה. שם הרי זה קורה יותר, אבל מי שמשתמש בצווים האלו הן המשכילות יותר. זה שימוש ציני. זה יותר נוח. היום על רעש מוציאים צוי הרחקה".

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות בנושא הסרט "זכות אבות" בסינמטק ת"א

  1. מאת אלעד‏:

    סקירה ממצה ויפה.

    המהפכה התחילה, בין אם הנשים יתנגדו או לא.
    התנועה השפויה של החזרת האבות למשפחה, החזרת הכבוד ועצירת שטיפת המוח הפמיניסטית כבר מוכרת בקרב האקדמיה, עו"ד, פסיכולוגים ועוד.
    יהיה בסדר.
    סבלנות.

  2. מאת סרטים‏:

    כל הכבוד לאותם אבות ובכלל לגברים שרוצים לגדל את ילדיהם. עם זאת, אפשר להבין את האמהות, שאחרי מאות שנים של דיכוי, חוששות מפני השינוי הדרמטי בחברה.

  3. פינגבאק: חוק חזקת הגיל הרך שהינו חוק חרפת הגיל הרך פועל נד זכויות הילד וזכויות הנשים בישראל | התנועה למען עתיד ילדינו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *